אתמול התפרסמו ידיעות על המצע החדש של מרצ, שבשנים האחרונות מנסים להיות השמאל של ישראל כי השמאל קצת פשט את הרגל ואפחד לא רוצה להתקרב אליו, מצורע ממש (המצע המלא עדיין לא פורסם). מרצ קפצו על זה והם טוענים שהם הם “השמאל האמיתי”. המפלגה ממשיכה לספוג ביקורת על הלובן המסנוור שלה, על הניתוק מהציבור הישראלי ועל הקשר ההדוק שלהם לאליטה הישראלית (ההורים של ההיפסטריאדה התל-אביבית) שבוטאו יפה בסרטון התעמולה שלהם.
אני מסכימה עם הביקורת, אבל עכשיו יש מפלגה שמדברת בפה מלא על מאבק בגזענות כמאבק מרכזי, על אפליה מתקנת כעקרון מנחה ועל כך שפרופיילינג הוא נוהל גזעני. זאת, בשעה שיוסי יונה, נושא הדגל של צדק חלוקתי והמאבק באפליה כלפי מזרחים לדורותיה, נאבק על מקומו במפלגה אחרת. לכן המצע של מרצ נראה לי מהפכני.
אפשר לטעון שמדובר בפזילה לקהל חדש ובפופוליזם, אבל האם יש מפלגה הנקייה משיקולים כאלה? אני מעדיפה מפלגה שפוזלת לצדק חלוקתי ולא להתנחלויות. נכון – לקח למרצ המון זמן לפרסם מצע כזה ופרסומו קשור להלך הרוח הציבורי, למה שקורה בפריים-טיים ולנוכחות של שירה ביקורתית-מזרחית שהפכה תוך זמן קצר לפופולרית בצורה חסרת תקדים. אבל האם ההקשרים האלה מפחיתים מהחשיבות של שינוי המצע? האם אפשר למצוא מפלגה שלא פועלת מתוך אינטרס להגדיל את מספר הבוחרים שלה?
סמטת “הם לא נחמדים” במוסררה, ירושלים
***
בכל פעם שאני רוצה לכתוב על גזענות אני נתקלת במחסום רציני של העדר תשתית של שיח כלשהו בנושא (בניגוד לדיונים בנושא הדרה, אתניות ואפליה). כשאני מנסה לייבא שיח אמריקאי, “התרגום” לעברית הוא לפעמים בלתי אפשרי, לא בגלל שהוא לא רלוונטי אלא בגלל העדר קונטקסט של שיח.
זאת בעיה בישראל לדבר על גזענות. המזרחים והאתיופים מפחדים לדבר במפורש על גזענות כי יאשימו אותם בבכיינות, וזה הדבר האחרון שיעשה מי שרוצה להיות חלק מה”ישראליות”. לא מתאים לנו להיות כאלה, אנחנו לא מתלוננים גם כשדופקים אותנו השכם והערב, יודעים להבליג כי אלה החיים וזה מה יש.
האשכנזים מסוגלים לדבר על גזענות בקושי כשמדובר בערבים ומבקשי מקלט, למה? כי זה רחוק ולא דורש לזוז מהמעמד הפריבילגי. אבל גזענות כלפי מזרחים היא בעיה קשה מדי, היא דורשת ויתורים אמיתיים.
דווקא על גזענות כלפי אתיופים יותר קל לאשכנזים לדבר, אולי כי זה רחוק (במרכזי קליטה בנהריה או בקריית גת). לפעמים אני מרגישה שהדיון הזה הוא עוד דרך לכבס את המצפון בלי להתמודד באמת עם החטא הכי גדול של המדינה הזו מהקמתה ועד היום – חטא הגזענות.
אנחנו יודעים מה גולדה חשבה על הפנתרים השחורים, מה חשבו אחרים על התימנים ומה חשב ארתור רופין על מקורו הלא-שמי של הגזע היהודי. לפי רופין אני לא צריכה להיות כאן, כי יהודים “טהורים” יכולים להימצא רק באירופה. זהו הדנ”א של המקום הזה, ומכאן צריך להתחיל. עם כל החטאים והעוולות, אנחנו כאן למרות, בגלל, בזכות או בחסד.
***
מבחינתי, המצע של מרצ מבטא שינוי משמעותי, גם אם הוא לא יתבטא בחלוקה מחודשת של קרקעות או באפליה מתקנת בפועל (נושאים שלא סביר שמרצ תוכל להשפיע עליהם). זהו שינוי בשיח הציבורי, גם אם הוא יהיה רק על הנייר במשך תקופה ארוכה. בעקבותיו, בבחירות הבאות יוכלו להשתלב מועמדים נוספים, כאלה שלא תואמים בדיוק לפרופיל של מרצ, וזה לא ייראה כמו הנחתה אלא חלק מתהליך של למידה, הכרה והבנה. זה יהיה ביטוי להבנה מחודשת של מהו “שמאל אמיתי” ומהן זכויות אדם, ולכך שזכויות אדם הן לא רק משהו מעורפל שנמצא מעבר לקו הירוק או מעבר לחברה היהודית, בלי שנצטרך להיאבק למענו ביום-יום, אלא כאן, בכל מקום – בדרום תל אביב, במרכזי הקליטה, בבתי הספר הגזעניים ובמשטרת ישראל.
אני מאמינה שהשינוי הזה יסייע לי ולאחרות לדבר על גזענות בצורה פחות מסבירנית. כשהשאלה אם קיימת גזענות או לא בחברה הישראלית תהיה קצת פחות רלוונטית, נוכל להתחיל משהו.
פורסם במקור ב “המקום הכי חם בגיהנום“, 23.02.2015
