לחצות את הגבול
מספר אפשרויות עולות עכשיו לגבי איך התבצעה החציה של הגבול, אבל באופן כללי הרעיון של “לחצות את הגבול” הוא משהו שיש להטיל בו ספק. האפשרות כי אברה מנגיסטו חצה את הגבול ללא הפרעה, או שהוא חצה את הגבול ולקח כל כך הרבה זמן (כי מספר שניות זה המון זמן בשביל אזור גבול) לכח להגיע אליו, עד כדי כך שהספיק להעלם באופק או שהוא “חצה” את חיל הים – מעמידות את הצבא באור שלילי. תפקיד הצבא בגבול הוא לשמור על הגבול. זה מאד פשוט. ולכן, הטענה כי הוא חצה את הגבול מרצונו ולכן הצבא או המדינה לא אחראים היא טענה לא רלוונטית.
איך הצליחו לשמור על השקט במשך עשרה חודשים
אם הנעדר היה ישראלי לבן מהשבטים המרכזיים – זה לא היה אפשרי. כשמדובר בנעדר בדואי או אתיופי, זה אפשרי ועוד איך. הכל הרבה יותר קל כשמכירים, כשבאים משם: הנגישות לתקשורת, לחברי כנסת, לצבא. עכשיו דמיינו לכם משפחה שמתקשרת רק עם שכניה, בעברית מוגבלת, וצריכה למצוא דרך לספר לכל המדינה סיפור שנשמע דמיוני. גם ההפחדה עזרה. המשפחה שוכנעה בידי נציגי הממשלה שלטובתה לשמור על השקט ולא לדבר, וכמו ששמענו אתמול – גם אוימה לעשות זאת. אפילו עכשיו הם מאמינים שזה עדיף.
למה היה חשוב כל כך להשתיק את הסיפור
ברור שיש פה שיקולים בטחוניים אבל אי אפשר להתעלם מההקשר החברתי המאוד ספציפי של הנעדרים. הגיע הזמן לומר בבירור: יש דם שווה יותר, ודם ששווה הרבה פחות. הממשלה מעוניינת לשלם כמה שפחות על החזרת מנגיסטו.
מפגינים נושאים את שמו של אברה מנגיסטו על חולצות בהפגנת יוצאי אתיופיה בכיכר רבין 22.6.15. צילום: בני וודו
בשלב הזה, שבו מתחילות לעלות טענות מתגוננות כמו: הוא חצה את הגבול מרצונו ולכן זו בעיה שלו, בכל מקרה לא מדובר בגזענות, וכדו’ – נסו לשים לב למהלכי העומק שתעשה הממשלה במטרה להסיר מעליה את האחריות על הנעדרים ולסייע לציבור להשתחרר מהמועקה שעשויה להיווצר גם אצלו:
משבר הומניטרי
לאט ובעדינות מתחילים לומר שמדובר ב”משבר הומניטארי”, מה שאומר שחמאס וארגונים בינלאומיים – ולא המדינה – הם אלו שאחראים לשלומו. אחרי שהביטוי הזה ישתרש, קצרה הדרך למצב שבו המדינה תוכל למשוך את ידיה מכל העניין.
זקני העדה
כבר אתמול, עם חשיפת הפרשה, עלתה כותרת שמצטטת את “זקני העדה”, שמבקשים לא להאשים את רשויות המדינה בהעדרותו של מנגיסטו. גם בהפגנה האחרונה, אליה גויסו זקני העדה, תהינו מה הרלוונטיות שלהם, ומי קבע שהם קובעים. איך זה שבכל מצב של משבר צצים צילומיהם היפהפיים, בלבוש מסורתי, והניסיון – של גורמים מבחוץ – להוציא דרכם מסר הפוך לזה של המוחים.
אני מוצאת שהרלוונטיות שלהם היא בעיקר להרגיע את הרוחות, ושהאינטרס שלהם שונה מהאינטרס שלי או של משפחת מנגיסטו. לי אין “זקני עדה”. יש לי ראש ממשלה שקוראים לו בנימין נתניהו ונשיא שקוראים לו ראובן ריבלין ומוצא פיהם ומעשיהם הם הרלוונטים לי ולציבור הישראלי בכלל.
ניסיון למדר את הפעילים
ליאור לוטן התעקש שהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה תצא מהסיפור ולא תהיה נוכחת בפגישות שלו עם המשפחה, למשל בשלב שבו הראו להם את הסרטון. המטרה היא ככל הנראה למנוע מהם את המידע והכוח שיאפשרו לפנות לתקשורת או לבג”צ או לכנס מסיבת עיתונאים על אף צו איסור הפרסום.
ניתוק הקשר של פרשת מנגיסטו למחאה
צו איסור הפרסום אמור היה להיות מוסר בכמה תאריכים לפני שהוסר אמש, תאריכים שנפלו בדיוק בין שתי ההפגנות הגדולות שלנו נגד אלימות משטרתית: ב-30.4 וב-4.5. התמונות מירושלים והתדפקות המוחים על דלת רחוב עזה שהולידו את הציוץ של הרגע האחרון של רוה”מ ולאחר מכן התמונות הקשות מכיכר רבין, הביאו כנראה לדחייה נוספת של הסרת הצו.
רימון הלם בכיכר רבין, 3.5.15. צילום: אורי פינר
הסרטון של החייל דמאס פיקדה מוכה על ידי שוטרים הצית את המחאה, אבל הסיפור של אברה מנגיסטו ריחף מעליה. רבים באו להפגנה גם עם הסיפור הזה בראש, לצד המחאה על כלל תחומי החיים בהם מרגישים יוצאי אתיופיה שהיחס אליהם הוא מזלזל וגם מדי צה”ל לא יסייעו בידם לקבל יחס שווה מהרשויות. הנסיון לנתק את הקשר כשל: בהפגנה השנייה בכיכר רבין הסתובבו מוחים עם חולצות עליהן הודפס שמו של אברה וקראו אותו. באמצע מאי התחילו צעירים אתיופים, אני ביניהם, לשנות את תמונת הפרופיל שלהם לשם “אברה מנגיסטו” על רקע שחור.
ניצול משפחת מנגיסטו
כמו משפחת סלמסה, משפחת מנגיסטו מחכה לתשובות כבר כמעט שנה ורשויות המדינה דוחות אותה בטענות שונות ומשונות. התשובה הנפוצה היא “עובדים על זה”, אבל במציאות הישראלית הביטוי הזה מאפשר דחייה אינסופית. בשתי המשפחות מקנן החשש הנוראי שאף אחד לא עושה כלום, אבל הם רוצים להאמין במדינה היהודית ובקברניטיה, במיוחד משפחת מנגיסטו – שיש לה עוד הרבה לאבד. מצד שלישי, כשהם שומעים מליאור לוטן תשובה בסגנון “נשלחו מכתבים לחמאס”, גם האנשים הכי אתיופים, עניים או מנותקים יכולים להבין שמישהו עושה מהם צחוק.
כאשר אח של אברה מזדעק שהוא יפנה לממשלת אתיופיה, אבא שלו אומר לו “אנחנו יהודים!” ושלא יבלבל את המוח. ליאור לוטן מנצל בציניות את רגישות הסיטואציה ומדבר על “ירושלים מול חמאס” ולא על “חמאס מול מדינת ישראל”. אני מנסה לדמיין אותו מספר ש”אנחנו לא חיים בסרט” לנועם שליט או למשפחת אסרף. הוא הבין מהר שבמקום שבו משפחה אחרת תרים את כל המדינה תוך רגע על הרגלים, כאן יש לו מציאה: משפחה שבכוחות נפש עצומים שומרת את הסיפור עשרה חודשים מתוך אמונה במדינה, מתוך שכנוע פנימי שאברה מנגיסטו ואבנר נתניהו הם היינו הך. הוא מנצל כאן את אוזלת היד של המשפחה לצד נאמנותה ואמונתה במדינה – לרקוח את סגנון הטיפול ה”הומניטרי”, שיש בו הכל – חוץ מלקיחת אחריות על האנשים שמאמינים לך. מפואר.
לסיכום, ולפני שממשיכים הלאה במאבק: על אף הרצון העז להתכחש למימד הגזעני והמעמדי בסיפור, הפעם זה יהיה קשה לכולנו. אם הוא לא היה ממוצא אתיופי, הסיפור של אברה מנגיסטו, בדיוק כמו פיקדה וכמו סלמסה, היה נראה אחרת לגמרי.
פורסם במקור ב “המקום הכי חם בגיהנום“, 10.07.2015
