“למה לעזאזל אני צריך להוכיח למדינה שאני מוכן לתת את החיים שלי למענה שנולדתי בארץ, שמגיע לי יחס שווה לזה של החברים הלבנים שלי….” מהזעקה של רועי דגו, תלמיד תיכון לקראת גיוס מכרמיאל, שהופתע לקבל מצה”ל זימון לקורס מיוחד לעולים חדשים, אי אפשר היה להתעלם. “אני ילד רגיל, מדריך בתנועת נוער, תלמיד טוב מאוד. אין מצב שאף אחד יוריד לי את הראש בגלל שאני שחור”, כתב דגו בפוסט זועם. צה”ל התנצל והסביר כי מדובר בטעות.
רועי דגו, יליד הארץ ובן ליוצאי אתיופיה, רצה דבר פשוט: לקבל מהמדינה יחס שוויוני, בלי קשר לצבע עורו. לכאורה, הוא היה אמור לברך על החלטת ועדת השרים לקידום יוצאי אתיופיה בשבוע שעבר, שקבעה בין השאר כי הקורסים וההכשרות בצה”ל שיועדו ליוצאי אתיופיה ייסגרו ותנאי השירות של בני העדה יושוו לאלה של שאר חיילי צה”ל.
על פניו, מדובר בהחלטות שנובעות – לשם שינוי – מכוונות טובות: להפסיק את התכניות המיוחדות ליוצאי אתיופיה כיוון שאלה מובילות להחרגה ולבידול, ולא לשוויון. עם זאת, ניסיון העבר מלמד כי גם בעבר הושקו תכניות בומבסטיות ומהפכניות עם תקציב לא הגיוני שלא יצאו מעולם אל הפועל.
קופי-פייסט לתכנית הישנה
יצא להם טוב במשרד ראש הממשלה. זמן לא רב חלף מאז שנדמו קולות רימוני ההלם בכיכר רבין – וכבר שקדו אנשי המשרד והצליחו לגבש ולהציג את התכנית “דרך חדשה” לקידום יוצאי אתיופיה. מרשים, לא?
העניין הוא ש”התכנית החדשה” של משרד ראש הממשלה היא לא בדיוק חדשה. היא “קופי פייסט” של תכנית בשם דומה1 שעליה עמל משרד הקליטה במשך יותר משנה ושהוצגה ב-2014. גם התכנית של משרד הקליטה לא באמת חדשה. מדובר באוסף שאריות של מה שלא עבד ולא שרד מ“הפרויקט הלאומי”2, “תכנית החומש”3 ומשאר התכניות שהושקו בכותרות בומבסטיות ואז גססו בהיעדר תקציבים.
מה שקרה בין 2014 ועד היום הוא שבינתיים פרצה המחאה. המפגינים יצאו לכיכר כדי למחות נגד אלימות המשטרה כלפי יוצאי אתיופיה, אך זו הייתה רק אחת הסיבות. מה שבאמת עמד מאחורי זעם המפגינים הוא שנים ארוכות של מדיניות מערכתית מפלה כלפי יוצאי אתיופיה והחרגה שלהם בכל תחומי החיים.
מתוך אתר הפרויקט החדש, “דרך חדשה”
ההחרגה הזו אינה טבעית. היא תוצאה של מדיניות: הסללה למערכות חינוך דתיות שהן מלכתחילה ברמה נמוכה יותר; הפניה של עולים חדשים לשכונות מצוקה; התניית קבלת מענק במגורים ברחובות מסוימים והרחבת הגטאות שנוצרו בשנות ה-80 וה-90; קביעת מכסות לעלייה – “זכות” השמורה רק לעולי אתיופיה; אי הכרה ביהדותם של יוצאי אתיופיה והתנגשויות חוזרות ונשנות עם מוסד הרבנות ועוד ועוד.
ועוד לא דיברנו על פערים ברמת ההכנסה, התעסוקה וההשכלה בין צעירים יוצאי אתיופיה לבין שאר האוכלוסייה. כל אלה חברו לאלימות המשטרתית הבוטה אותה חווים צעירים אתיופיים באופן קבוע – והובילו לפרוץ המחאה שממנה כבר לא היה ניתן להתעלם. תל-אביב העלתה עשן והתכנית של משרד הקליטה נדחקה הצידה לטובת תכנית חדשה ונוצצת עוד יותר.
כיכר רבין, 3.5.15. צילום: אורי פינר
“יהיה בסדר, יהיה תקציב”
התכנית הממשלתית החדשה כוללת עד כה שלושה משרדים: חינוך, בריאות ורווחה. באתר משרד ראש הממשלה מפורטים התקציבים שיוקצו לכל משרד: 192 מיליון שקל למשרד החינוך, 80 מיליון שקלים למשרד הרווחה וכ-20 מיליון למשרד הבריאות – כל אלה לאורך 4 שנים.
אבן היסוד המרכזית היא הפסקת כל התכניות המבדלות ומעבר להעצמת יוצאי אתיופיה באופן משלב ולא מבדל. המשמעות היא שארגונים רבים שעסקו בקידום יוצאי אתיופיה יצטרכו להפסיק או להתאים את פעילותם כך שיעלו בקנה אחד עם הרעיון המרכזי של הפסקת ההחרגה.
כך למשל יידרש משרד החינוך לבטל את התכניות המבדלות, משרד הרווחה יפעל להפניית יוצאי אתיופיה לשירותים הרלבנטיים – ולא על פי מוצאם, ומשרד הבריאות יפעל להנגשה תרבותית של שירותיו – עם דגש על מחלת הסוכרת, ששיעורי הופעתה בקרב יוצאי אתיופיה גבוהה מאשר בקרב כלל האוכלוסייה (פרויקט שעליו הוכרז כבר ב-2011). הטיפול בתחומי פעילות של משרדי ממשלה נוספים – כגון בינוי ושיכון, בטחון פנים, תרבות וספורט – עדיין מחכה לאישור הממשלה בישיבות הבאות.
אין מצב שאף אחד יוריד לי את הראש בגלל שאני שחור”. רועי דגו
אך פרוטוקול של ישיבת ועדת הקליטה והעלייה מספטמבר 2015 מגלה כי גם להחלטות שכבר אושרו אין כיסוי. “זימנתי דיון דחוף כי לא מצאתי ביטוי לתכנית במסגרת התקציב”, אמר שם יו”ר הוועדה, ח”כ אברהם נגוסה (ליכוד). “אני מאוד מודאג, למרות ההבטחות שקיבלנו. זימנתי את הדיון כדי שנשמע מנציגי הממשלה מה הם מתכננים לעשות. אנחנו לא יכולים לשבת בשקט ולחכות, אנחנו צריכים להיות מוכנים למאבק”.
לאחר שהפנה שאלות לאהוד פראוור, מי שמנהל את המהלך של התכנית החדשה מטעם ראש הממשלה (המוכר לכם גם מהתוכנית השנויה במחלוקת להסדרת היישובים הלא-מוכרים הבדואים בנגב), נענה: “נמצא לזה כסף, ננייד תקציב בין משרדים”. נגוסה השיב: “זו לא תכנית, זה סיסמאות מה שפרסמתם. אין תקציב בתוך התכניות. יש לי ניסיון מתכנית החומש שנעשתה בצורה כזאת של ‘יהיה בסדר’, ‘יהיה תקציב’. אנחנו יודעים מה התוצאה של תכנית החומש”.
אגב, בדיון הדחוף טרחו להשתתף רק שני ח”כים: מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני) וטלי פלוסקוב (כולנו).
שלום לך משרד הקליטה
אז מה היה לנו עד כאן? תכנית חדשה שאינה חדשה, הכרזה על תקציבים שלא ברור אם יגיעו ליעדם – ועוד מנת טעם מר של אכזבה וחוסר אמון של יוצאי אתיופיה כלפי רשויות המדינה. ובכל זאת, יש כאן מהלך חדשני ועקרוני: הוצאת האחריות לטיפול יוצאי אתיופיה שנולדו בארץ מידי משרד הקליטה.
קשה להאמין, אבל המהפך הערכי נולד במשרד הקליטה – אותו משרד שפעל במשך שנים באופן מפלה ומבזה כלפי יוצאי אתיופיה. ייאמר לזכותו של מנכ”ל המשרד לשעבר, עודד פורר, כי היה קשוב לביקורת החריפה שהוטחה במשרד לאורך השנים. הביקורת הזו הביאה ללידתו של רעיון “מהפכני”: לתת ליוצאי אתיופיה עצמם להשתתף בניסוח הפתרונות לבעיותיהם. רעיון טוב, רק שהוא יושם באופן חלקי בלבד ולקחו בו חלק ארגונים שיש להם ניגוד עניינים, היות שהם ממומנים על ידי משרד הקליטה ומתפרנסים מהתוכניות הייחודיות והמחריגות. מה גם שבשלב זה איבדו רבים בציבור יוצאי אתיופיה את האמון ביכולתו של משרד הקליטה לפעול למענם.
כיכר רבין, 3.5.15. צילום: אורי פינר
האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה שיגרה מכתב בהול לראש הממשלה בבקשה להוציא את האחריות על תכנית “דרך חדשה”3 מידי משרד הקליטה. “משרד העלייה והקליטה כשל בביצוע תכנית החומש” נאמר במכתב, “אנו קוראים לך לבטל את ההחלטה ולהטיל על משרד ראש הממשלה את גיבוש התכנית”.
המכתב ההוא לא זכה למענה. גם עתירה לבג”ץ לא סייעה. בסופו של דבר, ההחלטה להוציא את האחריות על הטיפול באתיופים מידי משרד הקליטה נענתה רק לאחר המחאה.
אז מה עשיתם עד עכשיו?
“כבר בגיל צעיר שיחקו עם החיים שלי. אמרו לי שאני לא יודע מספיק כדי לעלות כיתה. רציתי להישאר באותו בית ספר, לא נתנו לי, העבירו אותי למקום שהרמה שלי לא משתלבת ואז למקום אחר, זה הרווחה עשו. לא ספרו את אמא ואבא, קבעו לי”.
את המונולוג הזה הביא יואל הרצברג מפיו של נער אתיופי, בוגר מערכת החינוך המסלילה והמתנשאת של מדינת ישראל. “אני לא היחיד”, סיפר הנער, “יש עוד מלא כמוני, ששיחקו להם בחיים כשהיו ילדים. ואחרי זה מתפלאים שהסתבכנו”.
לאורך השנים הכחיש משרד החינוך את הטענות על יחס לקוי לתלמידים ממוצא אתיופי, אך מה שמעניין בתכנית החדשה הוא שהיא מסגירה את האפליה הממוסדת והממושכת שחוו ועדיין חווים אותם תלמידים. השיטות המפלות שהמדינה הקפידה להכחיש את קיומן או לטעון ש”הייתה טעות” מופיעות כעת בפרק התכנית העוסק במשרד החינוך – רק בהיפוך.
“תלמידים ממוצא אתיופי ילידי הארץ יטופלו בדומה ליתר ילידי הארץ ובהתאם לצרכים, היכולות והקשיים שלהם כחלק מהפעילות השוטפת באגפי הגיל. “זוהי בהחלט הנחיה שוויונית – וממנה אנו למדים שעד כה טופלו התלמידים יוצאי אתיופיה באופן מחריג.
עוד נאמר שם: “המענים לתלמידים יסופקו בהתאם לצורך שיאותר ולכישורים הספציפיים של כל תלמיד, ולא באופן קולקטיבי ואוטומטי“. המשמעות ברורה: עד כה קיבלו תלמידים יוצאי אתיופיה “מענה קולקטיבי ואוטומטי” על פי צבע עורם ולא על פי צרכיהם.
כיצד מתכוון משרד החינוך לפעול להגדלת מעורבותם של הורי התלמידים? “בתי הספר לא יקבלו החלטות חינוכיות משמעותיות עבור התלמידים שלא בשיתוף הוריהם” – נקבע בתכנית. אז עד עכשיו היה מותר לבית הספר לעשות כרצונו?
בשנת 2012 עתר אב לתלמיד בן 11 לבג”ץ בטענה כי בנו הופנה לחינוך מיוחד ללא סיבה מוצדקת. משרד החינוך טען אז כי המקרה אינו מייצג תופעה נרחבת של הפנית יתר של תלמידים ממוצא אתיופי לחינוך המיוחד. אותו משרד חינוך נדרש כעת, על פי התכנית החדשה לפעול כדי “לצמצם את מספר ההפניות לחינוך המיוחד בכל שכבות הגיל, באופן משלב”.
האנשים מוחים, השיירה עוברת
ג’, יוצא אתיופיה ובעל תואר דוקטור, הסתדר בארץ. יש לו בית משלו, עבודה טובה, ממש מעמד בינוני ישראלי. כשהגיע לטקס סיום הקורס הצבאי של בתו החיילת התקשה לרגע להבין האם הוא במדינת ישראל או שחזר לאתיופיה. מבחינת צה”ל, בתו של הדוקטור ורועי דגו הם לא ישראלים שמתגייסים לצבא אלא חריגים שיש להעניק להם יחס מיוחד.
ההכרזה על ביטול התכניות המבדלות בצה”ל היא אכן בשורה טובה. כך גם אימוץ העיקרון לפיו רק ביטול ההפרדה וההחרגה יוביל לשוויון אמתי. לכאורה, תכנית “דרך חדשה” באה להפסיק את האפליה שהנציחו התכניות הקודמות. אך הכרזות על תכניות רב שנתיות שאינן מגובות בתיקצוב ובמנגנוני אכיפה רציניים, מעידות בעיקר על המשך של גישת “כיבוי שריפות עד הבעירה הבאה”.
לאור כל אלה, תסלחו לי שקשה לי לברך בפה מלא על התכנית החדשה. עדיין יש תחושה שהעניין של משרד הממשלה הוא בעיקר להרגיע את הרוחות ולא בהכרח לשנות את המציאות. כל ההצעות (הטובות כשלעצמן) שהובאו בתכנית היו קיימות גם לפני שהתפוצצו רימוני הלם בכיכר רבין. האנשים מוחים, השיירה עוברת.
פורסם במקור ב “המקום הכי חם בגיהנום“, 26.01.2016
