בשבוע שעבר הלכתי להפגנה של ילדי תימן מזרח ובלקן, שהיתה בבחינת אירוע היסטורי. רוב המשתתפים היו יוצאי תימן, מזרח ואתיופיה, מהדור הראשון של העולים לארץ ועד הדור השלישי והרביעי. הם קראו להכרה, צדק וריפוי, ולזיכוי של הרב עוזי משולם המנוח. התקשורת בלטה בהיעדרה. ההפגנה לא סוקרה בזמן אמת, וראיון שנקבע בטלוויזיה בוטל ברגע האחרון. זה המשך להיעדרות התקשורת מההפגנות על רקע ועדות החקירה, שנראה כאילו לא היו. יוצאת מן הכלל היא קרן נויבך, המלווה את הנושא ונושאים אחרים המסוקרים פחות.
הדוברים בהפגנה היו נשים וגברים, שנתנו עדות על היעלמות ילדיהם. הם דיברו בלא במה, יושבים על כיסאות. בשנים האחרונות פועלים עמותת עמר”ם ופעילים ועמותות נוספות להכרה בפשעים ולמתן במה ולגיטימציה להורים ולמשפחות, על רקע הזלזול המוסדי בעדויותיהם. במשך השנים שללה המדינה באופן עקבי את עדויות האמהות, ולמרות העובדה שקמו כמה ועדות חקירה, מסקנותיהן העידו שהיו אלה ועדות כיסוי וטיוח.
מהרגע שהתעוררו קולות של הדור הנוכחי בנוגע לפרשה, עמר”ם עושה במשאביה הדלים את עבודת המדינה: גביית עדויות, בדיקות ד־נ־א ומחקר ארכיוני. אין זה קל. אפילו הגישה לארכיונים של ועדות החקירה, שבאחרונה נפתחו לציבור עם הקמת הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמות ילדי תימן, מזרח והבלקן, בראשות נורית קורן, מסורבלת ומקשה על המשתמש. השמות של מעורבים, למשל, אינם ניתנים למעקב.
נראה, כי על כל צעד שהמדינה עושה לקראת המשפחות יש האטה בהתקדמות להכרה מוסדית. ההפגנה הבהירה, כי המשפחות לא ישתקו, גם לא בדורות הבאים. בשונה מהדור הראשון, הדור השלישי אינו מותש מקשיי הקליטה בארץ, והוא כועס מאוד. העוצמה שהיתה בהפגנה, של חיבור בין דור ראשון מסורתי לדור שלישי, דתי וחילוני, הרואה את הדברים אחרת, עתידה לחזק את המחאה לאורך זמן.
זכורה לי במיוחד עדות אחת, זעקה אחת מרבות קורעות לב: אמי חזרה בידיים ריקות, סיפרה אחת המשתתפות, דור שני. “אמי לא רצתה לפתוח את הפצעים, וכעסה עלינו. יום אחד הגיעה הבת של אחותי, והיא אמרה: ‘כזאת ילדה היתה לי, כזאת ילדה לקחו לי’, ומאז היא היתה בדיכאון, עד שהלכה לעולמה. היא הסתירה את אחותי השנייה שלושה חודשים בארון כדי שהמדריכות שבאו לחפש את היולדות לא יידעו עליה. אמי ילדה פעמיים בבית, היא לא רצתה ללכת לבית יולדות”.
אותה אשה סיפרה על טיול ל”יד ושם” שאירגנה כרכזת פרויקט “קהילה מטיילת” במזכרת בתיה: “היתה לנו מדריכה מקסימה, שדיברה בשצף קצף על כל העוולות שעשו הנאצים. בסוף הסיור אמרתי לה, שהלוואי שיעשו לילדים שלנו ‘יד ושם’ כי לכל אחד יש שם, אבל לילדים שלנו אין שם. שרת המשפטים אמרה, ‘כן, אנחנו יודעים’. המדינה צריכה לקחת אחריות. זה אתם, זה הסבים שלכם עשו את זה. זה הסבתות שלכם עשו את זה. אמנם אתם מזדהים, אבל מי אתם? אתם המדינה ואליכם אנחנו פונים”.
חוסר הנכונות של המדינה להכיר בפשעים ולקבל אחריות רק מחזק את המחאה ואת המוחים. תרופות ההרגעה שהמדינה נותנת למשפחות — פתיחת ארכיונים, הצהרות של ראש הממשלה, ציוצים בטוויטר של חברי קואליציה, הקמת ועדה מיוחדת — כל אלה כבר אינם מספקים. המחאה תגדל ותתעצם. לכן עדיף למדינה ולחברה הישראלית בכללותה להכיר במה שנעשה ולקבל אחריות.
הכותבת מרצה בקורס “זהות שחורה בחברה לבנה” באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
פורסם במקור ב “הארץ“, 25.06.2017