ההיסטוריה אולי נראית במבט ראשון כמו איזשהו עניין כללי, אבל זה דבר מאוד אישי. היסטוריה היא חלק משמעותי מהזהות שלנו, היא זו שמכוננת את זהותנו היהודית-ישראלית.
למדינת ישראל יש אינטרס לספר סיפור היסטורי מסויים, כזה שיצדיק את מקומה, את מעשיה ושירתום את האזרחים למטרותיה. ההיסטוריה של העליה מאתיופיה (כמו היסטוריות אחרות) משוכתבת לנגד עינינו בימים אלו. הסיפור שמספרת מדינת ישראל על עליה זו הוא חלקי מאוד וכמעט שקרי. מבחינת מדינת ישראל ומרבית החיים בה, הסיפור של העליה מאתיופיה מתחיל במבצע משה, באותם חודשיים שבין נובמבר 1984 לינואר 1985. במציאות, הרבה לפני מבצע משה ניהלו יהודי אתיופיה מאבק חריף כנגד התעלמות המדינה מהם, התעלמות שהביאה לעיכובים בעליה ולמותם של אלפים במחנות הפליטים בסודן ובאתיופיה עצמה במלחמת האזרחים.
מזה שבוע וחצי יושבות סוזן פולק, לשעבר פעילה ב-American Association for Ethiopian Jews) AAEJ), ואני ועובדות על החומרים שנמצאים בארכיון של המוזיאון היהודי בניו יורק (AJHS-American Jewish Historical Society) במטרה לפתוח אותם לציבור. את החומרים תרמו ה-AAEJ לאחר שהארגון התפרק. החומרים הרלוונטיים יעברו דיגיטיציה ויהיו נגישים לכל דורש. יש שם בלגן גדול שדורש הרבה מאד עבודה, ומתוכו צצים ועולים גילויים שמדהימים אותי.
המסמכים שמצאנו עד כה מעידים כי מי שפעלו וחתרו לעלייה היו יהודי אתיופיה עצמם, שהצליחו להגיע אל ארץ ישראל כנגד כל הסיכויים ובמחיר אבידות כבדות.
במשרד החינוך מעדיפים שנשמע רק את הסיפור על ההליכה במדבר ומחנות הפליטים ופעילי המוסד (כמה עוד נשמע עליהם?), אבל פעילי המוסד המדוברים הגיעו רק בסוף הקמפיינים למען העליה, מסוף שנות השישים, לאחר שהונחה חרב על צווארה של מדינת ישראל ולמעשה לא הייתה לא ברירה. הסיפור האמיתי הוא על התושיה של האנשים שהנחו את השותפים האמריקאים שלהם כיצד כדאי לפעול כדי לצאת מאתיופיה לאור הנסיבות הפוליטיות באותה תקופה, הן בישראל, הן באתיופיה והן לאור היחסים בין שתי המדינות. הם עצמם בנו תנועה של לובי ופעולה.
במידה וחשבתם כי ביום בהיר אחד בשנת 1973 קם הרב עובדיה יוסף סתם כך והכריז כי יהודי אתיופיה הם יהודים, טעות גדולה בידכם. הרב עובדיה יוסף זצ”ל פסק את ההלכה לאחר הקמפיין של הפעילים האתיופים שהגיעו לישראל, בודדים ונחושים, ונשאו ונתנו איתו. הרב עובדיה יוסף פסק את פסק ההלכה הזה לאחר ששר הפנים יוסף בורג הוציא צווי גירוש לפעילים שהיו פה ולא יכלו להתאזרח, היות ולא הוכרו כיהודים.
החומרים בארכיון מעידים שכמו בכל התרחשות פוליטית היו מחלוקות ומחנות וויכוחים סוערים בין נציגי הקהילה הצעירים של אותם שנים, והם ממש לא תואמים את הסטריאוטיפ הישראלי על האתיופים חסרי האונים שישבו וחיכו לחיל האוויר (זה די קטע לחכות 36 שנים, לא?).
תתפלאו לשמוע אבל גם אז שאלו אותם “איפה המנהיג שלכם”? וראש הממשלה מנחם בגין ביקש מהם להיות בשקט כי זה מסוכן מבחינה בטחונית. לקח למנחם בגין כמה שנים טובות מאז שהכריז ב-1977 “הביאו לי את אחיי הפלאשים”, ועד שאיפשר הלכה למעשה להביא אותם. הפעילים נפגשו איתו ואמרו לו שאם תוך שבוע לא מגיעה לפה כל הקהילה הם יצאו להפגנה ויהפכו את העניין לציבורי. בגין לא שעה לתחינותיהם והם יצאו להפגנה.
תוך זמן קצר נוכל כולנו לנבור בחומרי הארכיון הללו, ללמוד מהם וללמד מהם, כנגד תוכניות הלימוד של משרד החינוך שמוחקות את האקטיביזם של הקהילה האתיופית ומאדירות את הפעולות הישראליות באופן שחוטא לאמת ומנשל אותנו מההיסטוריה של עצמנו.
מצורף כאן, לטעימה, מכתב שחתום על ידי 119 איש מיהודי אתיופיה – רוב מי שהיו בארץ בשנת 1978. המכתב ממוען למנחם בגין והוא יוצא רגע לפני ההחלטה להפגין ולהעלות לסדר היום התקשורתי את המאבק למען העלייה:
יהודי אתיופיה כותבים למנחם בגין, 1978
מזהים את המצולמים?
אחת הבעיות היא שיש תמונות ומסמכים ללא שמות או תאריכים וכאן אני צריכה את עזרתכם. מצורפות פה תמונות של אנשים, יועיל לנו ולציבור כולו אם תוכלו לזהות חלק מהאנשים (ואולי גם את השנה והמקום הגאוגרפי) וכך נוכל להעלות את התמונות עם שמות ושנים.
פורסם במקור ב “המקום הכי חם בגיהנום“, 13.08.2017
