בתחילת השבוע פרסם יונתן גת, פעיל מרכזי בקהילה הגאה, פוסט גזעני להפליא נגד המועמד לפריימריז של הבית היהודי, משה סלומון, בשל עמדותיו נגד נישואים חד-מיניים. למה זה מפליא? כי חשבתי ש”ליברלים” מיומנים בהסוואת עמדותיהם הגזעניות. אני האחרונה שאחשוד במישהו שהוא לא גזען בגלל שהוא שחור, ערבי או הומו. כל בר דעת יודע שגזענים יש מכל הסוגים והמינים. אך הגזענים שמטרידים אותי באופן מיוחד הם הגזענים הליברלים, אלה שמנפנפים באידיאולוגיות של שוויון ועומדים על רגליהם האחוריות ברגע שתערער להם משהו מתחושות הבעל-בית, ואם אתה שחור, אז בכלל, דמך בראשך.
גת כבר הוריד את הפוסט והתנצל: “הכוונה היתה להעליב את סלומון אישית (וממש לא העדה עצמה השתגעתם?!)” והשווה את ההתגזענות לקללה בכביש שנאמרת בעת זעם. עובדה שמצביעה על כך שהוא עדיין לא מבין גזענות מהי. האחרונה בתור היא העלבה על התנהגות לא הולמת בכביש, שלא מבוססת על מוצא, מיניות או מגדר של אדם; והראשונה בתור היא העלבה המבוססת על מוצאו של אדם וכך בהכרח מתגזענת על קהילה שלמה, במקרה הנ”ל הקהילה האתיופית:
“אני לעומתך, דור עשירי בארץ”, כותב שם גת – רוצה לומר: אני שייך יותר ממך לישראל ויש לי זכויות יתר בגלל שאני דור עשירי בארץ ואתה כאן בקושי שני דורות. עובדה שהופכת את גת לבעל הבית יותר מסלומון. הוא ממשיך: “המשפחה שלי בנתה את תל אביב (לך לאנדרטה בשד’ רוטשילד וחפש את משפחת ויינשטיין שעוברתה אח”כ לגת), כשאבותיך עוד לא ידעו מה זה בלטה”– עכשיו אני שואלת ברצינות, אתם יכולים לדמיין משפט כל כך מתנשא כזה שמופנה למועמד לפריימריז שהוא לא-אתיופי? האירו את עיני בבקשה. המשפחה של גת בנתה את תל אביב! אני מרגישה צורך לנשק לאיזה ויינשטיין את הרגליים או לפחות להסיר את הכובע לפניו. האדנות של גת, המתובלת בגזענות, היא ביטוי של הכוח שלו על מי שנתפשים בעיניו “חלשים”. כוח הוא עניין יחסי. גזענות והתנשאות הן צורות של מימוש הכוח הזה. גת שהוא הומוסקסואל אמנם מדוכא על ידי מערכת פטריארכלית-סטרייטית-הומופובית אך הוא עדיין שייך לקבוצה של בעלי הבית מתוכה נובע מעמדו. לסלומון אין זכות לומר מה שבנט ואחרים אומרים כבר שנים; ממש כמו שלי אין זכות לומר מה שיכול לומר דור עשירי ל”מלח הארץ” שעיברת את שמו מויינשטיין לגת.
והפוסט של גת נמשך:“משפחה שנלחמה ונהרגה על הארץ הזאת כשאתם עוד סיפרתם אחד לשני מעשיות שירושלים עשויה כולה מזהב”– לאדנות ולגזענות מתווספת גם ההתנשאות החילונית שבזה לאמונה הדתית האדוקה והעתיקה של קהילה יהודית שחיה בדד בגולה, מנותקת מקהילות יהודיות אחרות. גת ממשיך וטוען שהוא מימן את העלייה של סלומון “ואם לא הכסף שלי ושל יתר הקהילה הגאה שמימנה את העלייה שלך לפה, היית ממשיך לכבס את הבגדים שלך בנהר”: ראשית, לא ידוע לי על מס מיוחד שהקהילה הגאה שילמה או משלמת על העלאת האתיופים. שנית, את העלייה מאתיופיה מימן כסף יהודי ואמריקאי לא ישראלי. שלישית, לא ידעתי שאני צריכה לשלם מס מיוחד כדי שיוּתר לי לדבר.
*
אחת השאלות שמטרידות אותי בשנים האחרונות, על רקע הניסיון לייצר ברית מדוכאים, היא מדוע מצפים ממני להיות סולידרית כשאלה הקוראים לי לדגל לא סולידרים אתי? מדוע אני צריכה להיות סולידרית עם אנשים שלמדו לדבר טיגרית מאז הגעת מבקשי המקלט מאריתריאה, בשעה שבישראל יש דוברי טיגרית מזה 40 שנים? מדוע אני צריכה להיות סולידרית עם אקטיביסטים שמתגזענים על מג”בניקים אתיופים?
לא אשכח שאיזה מוכר במכולת אמר לי פעם שאני צריכה לומר לו תודה כי בלעדיו לא היו מביאים אותי לארץ. כעבור כמה שנים בוועדת קליטה בכנסת סופה לנדבר שרת הקליטה אמרה לי שאני צריכה לומר תודה למדינת ישראל על זה שאני מקבלת מלגה ללימודים (ההורים שלי הגיעו לפני סופה לנדבר בכוחות עצמם בשנות ה-70 ואני נולדתי בישראל עשור לאחר מכן); והאתיופים צריכים להודות על זה שהם בארץ (סליחה, מדינת ישראל לא ייבשה אנשים למוות במחנות הפליטים בסודן?).
ככה, כל הזמן אנשים שהם בפועל בעלי הבית – וגם כאלה שלא – רוצים שאני אודה להם על זה שאני קיימת. ובאותו רגע שהדבר הפעוט ביותר מערער את מעמדם הרם – כל ההומניות השמאלנית והאחווה היהודית נזרקות לפח. אז לא תודה. אני לא רוצה להיות חלק מהשקר הזה. אני אצביע למי שיממש את האינטרסים שלי.
*
אז אני לא מוכנה להתפשר על שמאל רדוד שבראשו עומדת אליטה (אתם לא פרולטר), שחלקים נרחבים ממנה מרגישים בעלי הבית ומוכנים לשתף אתי פעולה בתנאי שאשאר “כושית” ואסתום את הפה. עד שלא תבינו שאני בעלת הבית בדיוק כמוכם – לא אשתף אתכם פעולה. הרמתי ידיים מסולידריות חד צדדית, סולידריות של תביאי לנו את הקול שלך ואנחנו נמשיך בברברת הומניסטית לא מעוגנת במציאות. אני אצביע למי שאני יודעת שיפעל לשיפור מצבה של הקהילה האתיופית בישראל. אין לי פריבילגיה להצביע בעד “זכויות אדם”, יש לי אינטרס לשפר את מצבי בג’ונגל הזה. לצערי הרב השמאל בישראל לא התברך בדאגה לי או לקהילה האתיופית. הנאמנות שלי היא קודם כל לחיי שלי, אחר כך, אשקול אידיאולוגיות סמי מרקסיסטיות.
כבר כתבתי כאן על עציצים, ואני שמחה לראות שבינתיים לבחירות הקרובות אין עציצים. המועמדת האתיופית האחרונה (בינתיים) שהתווספה לרשימה של משה כחלון, צגה מלקו, היא בהחלט לא עציץ ואף ממוקמת במקום ריאלי – מספר שלוש. יש סיכוי שבפעם הראשונה מזה עשור אני לא אצביע לאופוזיציה אלא למועמד ספציפי שישכנע אותי במעשיו ובמעשי הנבחרת שלו – לא ברברת של ימין שמאל, אלא מעשים. מבחינתי, אתיופי/ת אחד/ת שיצליח לסגור משכנתא בגיל 40 יהיה הישג בשבילי. על שם ילדיו עוד תעמוד אנדרטה בשדרות סלומון-מלקו.
* גילוי נאות: אפרת ירדאי היא קרובת משפחתו של משה סלומון
פורסם במקור ב “המקום הכי חם בגיהנום“, 13.01.2015
