ברוב השיעורים באוניברסיטה הייתי האתיופית היחידה. כשדיברו על גזענות, פעמים רבות המבט הופנה אלי ולעתים גם ציפו ממני לשאת דברים. לפעמים הרגשתי שמוטלת עלי אחריות ובהפסקות מצאתי את עצמי עונה על שאלות של סטודנטים לגבי הדיון שהיה בשיעור – על גזענות, על אתיופים או על אפריקה. במקרים אחרים אנשים שאלו אותי: “איך את מסבירה את זה שגברים אתיופים רוצחים את הנשים שלהם?”
אנשים שפונים אלי בנושאים האלה הרבה פעמים מצפים שאחשוף בפניהם סוד “תרבותי”, אך למרבה האכזבה אני יכולה לבסס את תשובותי אך ורק על מה שקראתי (וגם הם יכולים לקרוא) על ההשלכות של הגירה ברחבי העולם.
אתיופים, כבנות ובני הקבוצה השחורה הגדולה ביותר בישראל, צריכים להתמודד באופן יומיומי עם העובדה שהם הופכים למייצגים של שחורוּת או אתיופיוּת. בקמפוס אנחנו נמצאים בפוזיציה הזאת מול מרצים וסטודנטים. באחד המקרים, הסטודנטית המזרחית היחידה בסביבה זרקה פעם אחר פעם את הבדיחה “תמיד דופקים את השחורים” כולל קריצה. המזרחית היחידה בסביבה לא עברה כמזרחית אלא כאשכנזייה, כולל שם המשפחה, וכך היא התמודדה עם הסיטואציה והנכיחה את “שחורותה” תוך גליץ’ על שחורותי.
***
העמדה הזאת והצורך לעשות הסברה כל הזמן יכולים להקשות על החיים בקמפוס (ובכלל). כל אחד/ת מגיב לזה אחרת, או לא מגיב כלל. חשבתי שראוי לייצר מרחב שבו נדבר על הנושאים האלה תוך קריאת טקסטים שעוסקים בחוויה של האדם השחור בחברה לבנה ויכולים לעזור לנו להתמודד, אם בגיבוש העמדות של כל אחד/ת, אם ברעיונות יצירתיים לתגובות לגזענות של מרצים ושל סטודנטים, ואם בשחרור המועקה שבחוויה הזו. לכן הקמתי קבוצת קריאה ביקורתית לסטודנטים ממוצא אתיופי כדי לייצר ספייס חסר פוליטקלי קורקט ונקי ממבטים בוחנים ומשאלות מטרידות, שבו נוכל לדבר על החוויה שלנו כסטודנטים השחורים היחידים בכיתה. מעין תרפיה לנפש בסביבה סטרילית.
היו אנשים ששמעו על הקבוצה וטענו שהקבוצה מפלה ושזו בעצם “גזענות הפוכה”, כי יש סטודנטים שהם לא אתיופים ומתעניינים בחוויה ובטקסטים ביקורתיים והקבוצה צריכה להיות פתוחה לכולם. אבל זה בדיוק ההבדל בין סטודנטים אתיופים לסטודנטים אחרים: בשעה שאחרים מתעניינים, עבור אתיופים מדובר בעניין קיומי ויומיומי. לא באנו ללמוד בכיף שלנו על המיתולוגיה היוונית אלא על החוויה היומיומית שלנו באקדמיה בפרט ובחברה בכלל. הפער הזה – בין אחרים שמתעניינים ובין אתיופים שזה יכול להיות בשבילם אוויר לנשימה – הוא אחת הסיבות מדוע לא יכולה להתקיים “גזענות הפוכה”.
הפריבילגיות האינהרנטיות ללובן מונעות את קיומה של גזענות הפוכה. במילים אחרות: האקדמיה היא סוג של מועדון סגור ללבנים ולכן אני חושבת שלגיטימי לפתוח מועדון סגור כזה בקטן לשחורים.
אפשר להשוות את קבוצת הקריאה למועדונים של אתיופים או לעיתונים אתיופים או לערוץ טלוויזיה אתיופי וכן הלאה. המרחבים האלה נוצרו כתוצאה ממציאות חברתית עגומה שבה צעירות, ובמיוחד צעירים, לא עוברים סלקציה בכניסה למועדונים. עיתון, רדיו או ערוץ טלוויזיה אתיופיים הם תוצאה של הדרה ממרחבים מקבילים ולעתים גם צורך יומיומי שהמוסדות החברתיים הכלליים לא מספקים.
עוד דוגמה מתחכמת שנתקלתי בה לטענת ה”גזענות ההפוכה” היא שיש צעירים אתיופים שלא מוכנים להינשא למישהו/י מחוץ לקהילה, או שהוריהם לא מוכנים לכך. אם נסתכל על אתרי היכרויות נמצא שכהות וכהים הם האוכלוסיות עם הכי פחות פניות.
אולי יש תגובות נגד, אבל אלה נוצרות משום שבשורה התחתונה ידם של הכהים אינה על העליונה ויחסי הכוחות אינם מאוזנים, ולעניות דעתי תגובת נגד היא לגיטימית ולעתים אף הכרחית.
***
אחת התגובות הנפוצות של לא-כהים בשיח על גזענות היא “גם אני סובל מגזענות כשאני מואשם בחנוניות וחוסר חמימות” (למשל בדמות של פריזר מהסדרה “שנות ה-80”). אולי לא נעים להיות מואשם באינטליגנציה גבוהה על לא עוול בכפך או סתם להיתפס כסטריאוטיפ של בן תרבות עם גב כלכלי, במיוחד אם אין לך גב כזה, אבל ההשלכות של גזענות כלפי כהים נעות מאלימות משטרתית ועד כליאה במרכזי קליטה.
לאמירות סטריאוטיפיות כלפי לבנים אין משמעות חברתית-מערכתית, ואם יש כזו היא בדרך כלל חיובית, למשל להיות בעל הפריבילגיה לא להיעצר על ידי שוטר. לעומת זאת אמירות גזעניות כלפי כהים מגובות במערכת-חברתית גזענית ויש להן אחיזה קונקרטית במציאות. לרוב, אנשים שנמצאים בעמדות כוח הם אלו שלגזענות שלהם יש השלכות משמעותיות, למשל כשהם לא יקבלו מישהו לעבודה או לא יתנו למישהו משכנתה, בשעה של”גזענות הפוכה” אין השלכות שליליות ממשיות מעבר לאי-נוחות קלה.
ואולי כאן המקום לענות גם על הטענה ש”אפליה מתקנת” היא “גזענות הפוכה”. אפליה מתקנת היא מדיניות שבאה לתקן עוול ולכפר על מדיניות לאומית מפלה. אם לא היתה קיימת מדיניות כזו, לא היינו צריכים לתקן אותה. הטענה שיש “גזענות הפוכה” היא התכחשות שכל עניינה הוא התגוננות ופחד מהכרה בפריבילגיות שיש לאנשים מעצם זה שהם לא כהים.
דייב שאפל על רגעים נדירים שבהם גזענות מיטיבה עם קורבנותיה:
פורסם במקור ב “המקום הכי חם בגיהנום“, 26.01.2015
