להשחיר את שדה האמנות- תערוכה “קו הצבע”

קו הצבע הוא מונח שמזוהה עם אדוארד וויליאם דו בואה, מהוגי הדעות החשובים של המאה העשרים. מונח זה מתאר את הקו המפריד בין אישיותו של אדם לאופן בו הוא נתפס על ידי החברה: מעין פילטר שדרכו המציאות האובייקטיבית עוברת טרנספורמציה והופכת לתפיסות תרבותיות- חברתיות. במונח זה ניסה לתאר דו בואה את אופי המפגש בין האדם השחור לאדם הלבן.

התפיסות התרבותיות והחברתיות הללו מוטמעות באנושות מזה מאות שנים. לגוף השחור יש לא רק תכונות ומנהגים שהוא מביא עמו, אלא גם היסטוריה. בעולם הלבן שקדם לו הוא תמיד יהיה מקרה פרטיקולרי ולא אוניברסלי “פעימה חלשה ותו לא” בניסוחו של פרנץ פנון. האתיופי משויך על ידי  המדינה והחברה היהודית לעולם אסוציאטיבי חשוך ופרימיטיבי ללא היסטוריה ומחשבה עצמאית. הוא מוצג ומובן כחריגה, כשגיאה. האתיופי, כמו השחור של פנון, הוא חריגה מההיסטוריה היהודית, “פעימה חלשה”, מקרה פרטיקולרי שאינו חלק אינטגרלי ושווה בהיסטוריה.

“קו הצבע”, מנסה לאתגר או ליצור איזשהו סדק במצב עניינים זה ולאפשר סובייקטיביות אמנותית באופן עצמאי וללא תיווך ולבטא את המתח שבעשיית אמנות במסגרת הדינאמיקה הזו. תערוכה זו קוראת למבקריה לראות אישה חדשה, ללא שליטה ופיקוח “לבנים” ולהתנער ככל שניתן מהאישה השחורה שהומצאה בשדה האמנות על ידי יצירות של אמניות ממוצא אתיופי. התערוכה מהווה מענה קונקרטי להעדר ייצוגים מהסוג הזה והיא חלק מהמגמה הגוברת של יצירת פתח להנכחה של סובייקט עצמאי.

האמניות המציגות בתערוכה הנוכחית מגדילות את שדה הפעולה לא רק באמצעות היצירה האמנותית, אלא גם באמצעות לקיחת אחריות ובעלות על המסגור של עבודותיהן. כלומר, האמירה, התצוגה והיצירות עצמן נבחרו על ידי האמניות ולא על ידי אדם חיצוני.

זהו ניסיון “להשחיר” את יצירות האמנות בניגוד לניסיונות “ההלבנה” עימם האמניות מתמודדות. זהו מהלך שלא נכנע למבט הלבן וטוען את “השחור” במשמעויות חדשות. או במילותיה של הסופרת טוני מוריסון “החיים שלנו הם חסרי משמעות, חסרי עומק ללא המבט הלבן וביליתי את כל חיי בכתיבת סיפורי חיים, בווידוא שהמבט הלבן לא יהיה המבט המשמעותי ביותר בספריי.”

העבודות כולן עוסקות בסוגיות של זהות, זיכרון, בית ואימהות. כל אחת מתמודדת עם סוגיות אלו מזוויות שונות. באופן עדין יותר הן מתמודדות בביקורתיות עם מה שכינתה שרה חינסקי “תסמונת לבקנות” ומתנערות מהמקום שיועד להן בשדה האמנות. הן לוקחות בעלות וקוראות תיגר על אופיו של שדה האמנות בישראל. לקריאת תיגר זו יש מחיר, שכן אי התיישרות עם הנרטיב ההגמוני מונעת גישה לטובין ששדה האמנות יכול להציע. יחד עם זאת, האפשרות ליצירה עצמאית גם אם אינה קלה ונוחה ליוצרות היא מאפשרת לנו כצופים, וכחברה בכלל, סיפור אחר – מעניין יותר.

• 

• 

 

פורסם במקור ב “המטאקום הכי חם בגיהנום“, 14.03.2019