הרומן האסור בין ישראל לקיסר האחרון של אתיופיה
הצד הישראלי חיזר, הצד האתיופי התחמק. ספר חדש בוחן את נפתולי הקשר בין שתי המדינות ואת התפקיד שמילאו בו בן גוריון, גולדה מאיר ומלכת שבא
ברית ושבר: אתיופיה וישראל בימי הילה סלאסה
חגי ארליך. הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 261 עמ’
ספרו החדש של פרופ’ חגי ארליך פורש את מערכת היחסים בין ישראל לאתיופיה בתקופת משטרו של הקיסר האחרון של אתיופיה, ראס טפרי מקונן, הידוע בשם המלכות שאימץ, הילה סלאסה (השילוש החזק). הספר עוסק בעיקר בישראלים וביהודים ששירתו באתיופיה בתקופת שלטון הקיסר בשנים 1974–1930, למעט חמש שנות הכיבוש הפשיסטי־איטלקי (1941–1936). פניה של גולדה מאיר, ממובילת הקשרים של ישראל עם אפריקה (בזמן ששימשה שרת חוץ וראשת ממשלה), מתנוססים על כריכת הספר.
מאיר היא אכן הדמות המתאימה לייצג קשר זה, אך אין לשכוח כי היו ישראלים ויהודים רבים, לפני ואחרי 1948, ששירתו באתיופיה בתפקידים שונים. ואכן, הדמויות הישראליות המוזכרות בספר מעוררות השראה, אך רק אם מתאמצים להתעלם מקיומם של יהודי אתיופיה. האינטרסים האסטרטגיים של התקופה גברו על העניין הישראלי ביהודי אתיופיה. מרכז הנרטיב ההיסטורי הוא במערכת היחסים האסורה שקיימו ישראל ואתיופיה עד מלחמת יום הכיפורים; לאחריה נותקו היחסים בין המדינות באופן רשמי.
זה ספר אקדמי אך הקריאה בו נוחה ונגישה. הוא גדוש ציטוטים מרתקים מהתקופה, הן מהצד הישראלי והן מהצד האתיופי, ויש בו גם מקורות מן העיתונות והספרות מכאן ומשם.
כוחו של מיתוס
הכתיבה של ארליך מתאפיינת בהנכחתם של מיתוסים מכוננים ואמונות דתיות ברקע היחסים הפוליטיים. המיתוסים המדוברים הם מלכת שבא ושלמה המלך (הקשר היהודי), ואירוע היסטורי שמקבל מעמד של מיתוס, והוא הכיבוש המוסלמי של אחמד גראן ב–1543. כיבוש זה איים להשמיד את הנצרות האתיופית והותיר טראומה עמוקה באתיופיה. אף על פי שהתרחש לפני כ–500 שנה, יש לו השלכות פוליטיות עד היום (למשל, משבר הסכר האתיופי השנה). ארליך טוען כי שני מיתוסים אלו מילאו תפקיד בהתפתחות מערכת היחסים בין ישראל לאתיופיה.
הבחירה להדגיש את הממד המיתולוגי־דתי כרקע למערכת היחסים הדיפלומטית אינה מובנת מאליה. אפשר באותה מידה לטעון גם את ההיפך, כי הקשר ההיסטורי־מיתולוגי־דתי בין ישראל לאתיופיה הוא מדומיין, או משקף ערכי מוסר שהקשר בינם ובין אינטרסים פוליטיים מודרניים הוא חלש. מעמדה זו אפשר לטעון כי המיתוסים האתיופיים והישראליים לא השפיעו באופן מכריע על מערכות היחסים בין שתי המדינות.
אך בעיני, הבחירה של ארליך מוצלחת ורלוונטית. בכל מפגש דיפלומטי ישראלי־אתיופי שנכחתי בו בשנים האחרונות, שני הצדדים לא היו מוכנים לוותר על אזכורם של שלמה המלך ומלכת שבא. קשה לכמת את ההשפעה שיש לאזכורים האלה, אך ודאי שאי אפשר להתעלם מהם, וארליך מצליח להעביר את המורכבות הזאת.
ארליך מסמן את ניצני כינון היחסים בין אתיופיה לארץ ישראל המנדטורית עם בואו של הילה סלאסה לירושלים כפליט שנמלט מצבא הכיבוש האיטלקי. ביישוב היהודי, על פי העדויות, הותיר הילה סלאסה רושם של סמל גאה שנפל קורבן לדורסנותו של הפשיזם האירופי. ב–12 במאי 1936 פורסם מאמר מערכת בעיתון “דבר” שעשוי להסביר את הלכי הרוח ביישוב סביב בואו של הילה סלאסה:
“הנאגוס (באמהרית: המלך) בא לארץ־ישראל
“אפשר תתמהו: עתה, בימים אלה לא ראית עניין אחר לענות בו? אף אני אענה לעומתכם: דווקא עתה בימים אלה… לא באו ימים אלה, אלא כאילו לשמש רקע ואווירה ההולמים את בואו הטרגי של ‘הוד מלכותו קיסר חבש’, לארצנו זו דווקא. אין לבי למלכים בכלל, אף לא למלכים נופלים, ואת חבש לא ידעתי… ואולם זה כשנה אין העניין יורד מעל עמודי עיתוננו וכבר היה ללחם חוקנו יום יום, ולאט־לאט נרקמה בלב רבים מאיתנו סימפטיה חבויה למלך השחור והרחוק כל כך, שהפך להיות סמל ‘הנגזל’ לעיני כל העולם האדיש, האגואיסטי והברוטלי. היו שחישבו חשבונות – מלחמה זו מה היא לנו, ‘הטובה היא ליהודים’… (ו)לבנו היה עם כל קול תקיף וחריף שנשמע נגד הכוח הגוזל והמעוול ‘בשם התרבות והקדמה’ (…) נדמה לי שבבוא הידיעה כי הנאגוס יבוא לארץ ישראל – היינו אנו מופתעים פחות משהופתעו בארצות אחרות. אלינו היה צריך לבוא המלך המנוצח… על ידי העולם התרבותי… אל הארץ רוויית הייסורים, נסוכת החלומות על צדק וגאולה, רבת הדמים והקנאות… אל חופי הדמעות הללו, אליהם חותרים מיליוני עשוקי עולם… ויהי אולי הדבר לסמל: כאן כוס היגונים עוברת על גדותיה. לכאן מתכנסים נגזלי עולם מקצווי תבל… כאן סוף הגאולה לבוא” (עמ’ 47).
ישראל במקום אמריקה
עשר שנים לאחר קום המדינה יזם ראש הממשלה דוד בן גוריון את “אסטרטגיית הפריפריה” – מדיניות שמטרתה היתה ליצור קשרים עם המדינות הבלתי־ערביות העוטפות את המרחב הערבי. החל ב–1958 עשתה ישראל מאמצים רבים לכרות בריתות עם טורקיה, איראן ואתיופיה. הים האדום הוא הקו המקשר היחיד בין ישראל לאזור שממזרח לאתיופיה. עד 1993 (השנה שבה נהפכה אריתריאה למדינה עצמאית) אתיופיה היתה המדינה הלא־מוסלמית היחידה על קו החוף.
סרט על אתיופיה בימי שלטונו של הילה סלאסה
יחסי ישראל־אתיופיה התבססו על המפה הגיאו־פוליטית. ישראל היתה אי יהודי בתוך מרחב ערבי ואתיופיה היתה אי נוצרי בתוך מרחב מוסלמי. על בסיס זה ראו המדינות חשיבות בהעמקת היחסים ביניהן, ובפרט בפן הביטחוני. המכשול העיקרי למימוש יחסים רשמיים, הכוללים הקמת שגרירות אתיופית בישראל, היה העוינות הערבית כלפי ישראל. אתיופיה הצניעה את יחסיה עם ישראל כדי שלא לעורר את כעסן של המדינות הערביות בארגון לאחדות אפריקה (היום האיחוד האפריקאי, להלן אח”א) והמדינות המוסלמיות השכנות, תוך התחמקויות חוזרות ונשנות מהבקשות הישראליות למסד את היחסים.
המדיניות האתיופית היתה חיזוק הקשר בין המדינות על בסיס האינטרסים ההדדיים, שגובו ב”פזמון חוזר” על הקשר העתיק בין המדינות, אך באופן לא רשמי וללא כל גיבוי דיפלומטי. הישראלים, לעומת זאת, עמלו לטובת חיזוק הקשרים בכל דרך אפשרית. בישראל האמינו כי מדיניות זו תשתלם בסופו של דבר.
היחסים הבלתי רשמיים החלו, כאמור, קודם ל–1958. בשנות המנדט הבריטי הוגלו פעילי מחתרות, ביניהם יצחק שמיר ויעקב מרידור, לאריתריאה. מרידור הכיר את המקום ואנשיו, והיו לו קשרים עם יהודי אסמרה (סוחרים תימנים־יהודים שהגיעו מעדן והשתקעו באריתריאה וסייעו לאסירים בניסיונות הבריחה שלהם). כחבר כנסת מטעם חרות, קידם את סחר הבשר עם אתיופיה וצידד בגישה של בן גוריון, שתמכה בכריתת ברית אסטרטגית עם אתיופיה. לאחר פגישה עם מרידור ב–17.10.1952 כתב בן גוריון ביומנו: “אנו שתי האומות הבלתי מוסלמיות על ים סוף. חבש מבינה זאת והגיע הזמן לעשות קשר עם חבש. לא הכירו בנו עד עכשיו, כי כל זמן שלא קיבלו שלטון מלא על אריתריאה לא רצו להרגיז הגוש הערבי. מעוניינים בסחורות ונשק… התרבות האנגלית והאמריקנית יותר מדי רחוקה מהם והיו רוצים ללמוד מאיתנו. לא חוששים לאימפריאליזם שלנו. לעומת זאת חוששים להשפעה בריטית ואמריקנית” (עמ’ 73).
האתיופים אכן העדיפו את הישראלים על פני אירופה ואמריקה, והקשרים הלא־פורמליים שנוצרו היו עמוקים. ב–1970 אמר בכיר אתיופי לעיתונאי ישראלי: “הישראלים הם החברים היחידים שלנו בני הגזע הלבן” (עמ’ 102). ישראלים היו מעורבים ביחידות הסודיות ביותר של הצבא האתיופי ובהקמת אוניברסיטת הילה סלאסה (שמה שונה לאוניברסיטת אדיס אבבה לאחר עליית מֶנְגְסְטוּ הילה מַריאם לשלטון ב–1974). פרופ’ צבי יעבץ הקים את המחלקה למדעי הרוח באוניברסיטה. אתיופים הגיעו להשתלם בישראל, בעיקר בתחומי החקלאות, המודיעין והביטחון, וחלק נכבד מהם הגיע דרך מש”ב (היחידה לשת”פ בינלאומי – מדינות עולם שלישי בלבד – שהוקמה על ידי גולדה מאיר ב–1958).
ידיד או שונא
למרות התחושות הישראליות בדבר יחסים שהולכים ומתחזקים, באו”ם – הזירה המשמעותית ביותר לישראל – אתיופיה לא צידדה בישראל; לעתים נמנעה אך לרוב נקטה קו פרו־ערבי.
“שר החוץ (משה שרת) תיאר במלים נרגשות את המתיחות הרבה ששררה בעצרת האו”ם בשעת הדיון על קבלת ישראל… (הוא) דיבר על שתי הפתעות נעימות – הצבעת צרפת ודרום אפריקה בעדנו – והפתעה אחת לא נעימה, כניעת חבש ללחץ הערבים והצבעתה נגדנו” (“דבר”, 24.5.1949).
מיד לאחר ההצבעה הזאת הצהירה ישראל בעד סיפוח אריתריאה לאתיופיה. שרת הסביר זאת כחלק מהמוסר היהודי־ישראלי, אך צעד זה מבהיר בעיקר עד כמה ישראל היתה נואשת לאתיופיה תומכת. נתן מריין, יועצו של הילה סלאסה, סיכם את המסר של הקיסר בעניין זה באוזני שר החוץ הישראלי באומרו כי לולא לחצם של הערבים, הקיסר היה הראשון להכיר במדינת ישראל. המדיניות האתיופית בפועל היתה של התחמקות ופיזור רמזים על מיסוד היחסים “בקרוב ממש”. במציאות, דבר לא השתנה.
בסוף ספטמבר 1961 פקעה סבלנותו של בן גוריון; הוא שלח מכתב להילה סלאסה ובו דרש הכרה מיידית ומלאה בישראל. בן גוריון כתב ביומנו: “בא תקלה מקוריה, נתן תנ”ך באמהרית… דיברתי איתו על בעיית הפליטים שהתעוררה… לפני שנה השליח החבשי הצביע נגדנו… אם יצביע עבור נאצר לא ירכוש את ידידותו כי נאצר חותר נגד חבש בקרב המוסלמים ולא יפסיק, אבל יפסיק ידידותנו – לא כדאי לקיסר לאבד ידיד בניסיון ללא תקווה לרכוש שונא” (עמ’ 95). הילה סלאסה היה האחרון להכיר בישראל מבין מנהיגי המדינות האפריקאיות הלא־מוסלמיות. בהצבעה באו”ם על הקמת מדינת ישראל אתיופיה נמנעה, ובהצבעה על הצטרפותה של ישראל לאו”ם, כאמור, התנגדה. למרות הידידות שנרקמה בסתר, היחסים הרשמיים כוננו רק ב–1961.
אתיופיה ניסתה לאחוז במקל בשני קצותיו: מחד גיסא לפייס את הערבים, ומאידך גיסא לכונן קשר עם ישראל ולחזקו. ב–14 ביוני 1967, לאחר הניצחון הישראלי במלחמה ותחושת ההקלה בעקבותיו בצד האתיופי, אתיופיה המשיכה בשלה, והצביעה בעד סעיף בהצעת ההחלטה הסוביייטית, שהאשים את ישראל בתוקפנות ותבע את נסיגתה המיידית ללא משא ומתן.
ב–10 ביולי 1967 הופיע שר החוץ האתיופי בפני עיתונאים ואמר: “ישראל מדינה קיימת וחברה באו”ם. אנחנו תמכנו בהקמתה (אתיופיה לא תמכה בהקמת מדינת ישראל – א.י) ומקיימים יחסים דיפלומטיים עמה” (עמ’ 170). באוקטובר אותה שנה נאם שר החוץ האתיופי בעצרת האו”ם וסיכם: “ירושלים צריכה להיות בינלאומית… אין פתרון מעשי למזרח התיכון בלי כיבוד זכותה של ישראל להתקיים לפי אמנת האו”ם… שנית, צריך לפצות את הפלסטינים על אובדן רכושם ולתת להם הזכות לחזור לבתיהם אם כך הם בוחרים” (עמ’ 171).
לדידו של ארליך, בסוף ימיו כקיסר ביקש הילה סלאסה שקט בכל מחיר ושאף לפיוס מרבי עם הערבים. הוא נזף בגולדה מאיר (דרך נציגיה וישירות) על קשיחותה מול נאצר. הוא ראה בהתנהלותה התנשאות וחוסר מעוף. באוקטובר 1970 נפגשו הילה סלאסה ומאיר במסדרונות האו”ם בניו יורק, וכך תיאר זאת שגריר ישראל, חנן עינור: “זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה, העיד עינור, שראה את הקיסר צוחק בכל פה. הילה סלאסה חיקה את מבטאה של גולדה ושיחק את הדרך שבה לא נתנה לו לומר מלה… (הוא) רק הצליח לומר שלום בהתחלת הפגישה וסופה. באמצעה, צחק, נחשף לנאום תוכחה כמו היתה אמו” (עמ’ 187).
במאי 1973, בוועידת הפסגה במלאות עשר שנים לאח”א, האשים מועמר קדאפי את אתיופיה בכך ששימשה כר פורה לפעילות ציונית ואמריקאית קולוניאליסטית, והציע להעביר את אח”א לבירה אחרת ביבשת. הילה סלאסה טען שלמען שלום במזרח התיכון ישראל צריכה לסגת מהשטחים הכבושים, אך התנגד בתוקף לניתוק היחסים עמה. בסופו של דבר נכתב בהחלטה כי “ישראל מנהלת מדיניות תוקפנית ויהירה, והיא שואפת לקבוע עובדות של התפשטות כלפי כל הערבים ולא רק כלפי מצרים” (עמ’ 222).
התמרונים של האתיופים בין התחבבות על הערבים לתמיכה צבאית מצד ישראל וניהול קשרי חליפין מסחריים עמה השתלמו לאתיופים, עד שנכנעו לניתוק היחסים עם ישראל ב–1973. מן הצד השני, הישראלים חשו נבגדים שוב ושוב. לטענת ארליך, ההפיכה הצבאית שהתרחשה ב–1974 באתיופיה קשורה גם היא בהתעקשות האתיופית שלא לחשוף את קשריה המלאים עם ישראל. מבחינת האתיופים, ישראל היתה מדינה בלתי מנוצחת, שתישאר נאמנה בכל מחיר. חשוב לציין כי באותה שעה פעלו בארמונו של הילה סלאסה מחנות פרו־ישראליים ופרו־ערביים. הסברה המקובלת היא שכחלק מהגישה הפרנואידית של הקיסר, הוא נתן להם להתכתש בינם ובין עצמם.
השאלה היהודית
בספרו החדש בחר ארליך להתייחס ליהודי אתיופיה כפי שהשתקפו במערכת היחסים הדיפלומטית באותה תקופה – בשוליים בלבד. בדומה לעליות אחרות לישראל, יש למקם את הדיון והמחקר על יהודי אתיופיה גם בקונטקסט הפוליטי של אותה תקופה, ולא לצמצם את הדיון לעסקת הנשק הישראלית עם מֶנגסטוּ הילה מריאם – הדיקטטור הקומוניסטי ששלט באתיופיה בשנים 1991–1974 – שהתרחשה על רקע ההתקוממות העממית באתיופיה נגד משטרו הרצחני. אחרת, דיון כזה יישאר צר ונקודתי. עסקה זו התבססה גם היא על מערכת היחסים העמוקה בין המדינות ולא במסגרת יחסי אד־הוק, כפי שיכול להצטייר מהנרטיב הישראלי. רוב הספרות שנכתבה על מערכת היחסים בין ישראל לאתיופיה יצאה מתוך משרד החוץ ואנשיו, כמו גם מספרי זיכרונות אישיים של שליחים ישראלים. הספר הנוכחי מציג נקודת מבט רעננה והתחלה מצוינת למחקרים נוספים.
אפשר לסכם את הסיפור הישראלי־אתיופי בכך ששתי המדינות לא הצליחו למצות את הפוטנציאל הגלום במכנה המשותף ביניהן. שתיהן ראו עצמן באותו צד של המפה הגיאו־פוליטית אך משכו לכיוונים הפוכים: ישראל ניסתה לחשוף את הקשרים ואתיופיה ניסתה להסתירם. ב–1974 הודח הילה סלאסה בהפיכה צבאית והישראלים לא השיגו את מבוקשם באו”ם: הצבעות פרו־ישראליות. עם זאת, לקשרים בין ישראל לאתיופיה יש המשך והקֶשר בין המדינות התקיים גם בתקופה שלאחר הילה סלאסה. לישראלים נשמר מקום באתיופיה גם לאחר 1974, לעתים אף באופן משמעותי יותר משל האמריקאים (בשל האנטי־מערביות שאיפיינה את המשטרים הקומוניסטיים בכלל ואת האתיופי בפרט, לפחות למראית עין).
בהתחשב במציאות הגיאו־פוליטית היום נראה כי כדאי לישראל להשתמש בנכסיה ההיסטוריים והפוליטיים באתיופיה לטובת חיזוק היחסים בין המדינות בהווה. הדבר חשוב בייחוד לאור ההיסטוריה ולאור מעמדה של אתיופיה באפריקה היום, לרבות השינויים ביחסי אתיופיה והמזרח התיכון בעשור האחרון.
אפרת ירדאי חוקרת את יחסי ישראל אתיופיה במסגרת עבודת מאסטר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, וחברה בהוצאת “רעב”
פורסם במקור ב “הארץ“, 10.12.2013
