לאחרונה הלכתי לתערוכת היחיד I’m Black and I’m Proud של הציירת מיכל מָמיט וורקה. וורקה למדה במוסררה והיא בוגרת שנקר. היא מציירת בשמן על בד בסגנון פיגורטיבי, מתוך התבוננות באובייקטים. עבודותיה המוקדמות היו מופשטות. בתערוכה הנוכחית הוצגו פורטרטים של אנשים ממוצא אפריקאי, רובם מאתיופיה, מישירים מבט אל המתבונן, ומעט מרחבים אורבניים, מעין פינות חשוכות שהיא מפנה אליהן זרקור. בשנים האחרונות היא יוצרת עבודות בעלות אופי פוליטי, שעוסקות בגוף השחור ובמבט שלו כנגד התנשאות של אנשים “לבנים”. התערוכה התקיימה בבית האמנים בתל אביב, לצד תערוכות של אמניות נוספות.
בהגיעי למקום, רחבת הכניסה היתה גדושה במבקרים. לא חשבתי שביקור בתערוכה יעורר אצלי כל כך הרבה מחשבות שאינן קשורות ליצירות האמנות המעוררות של וורקה. האנשים ברחבת הכניסה (לבנים כולם) בחנו אותי מכף רגל ועד ראש. המבטים האלה הם מה שנקרא white gaze, מונח תיאורטי אמריקאי המתאר את האופן שבו אנשים לבנים מסתכלים על העולם, בין היתר מלמעלה למטה.
לביקור בתערוכה הצטרפה חברתי וכשהגענו למתחם של וורקה פגשנו אותה ואמנית נוספת, גם כן ממוצא אתיופי. הפכנו לחבורה בחדר הקטן שהוקצה לתערוכה. גבר גבוה שעמד לידנו תיצפת עלינו ממושכות ואז ניגש אלינו: “אתן אתיופיות?” אני וחברתי ענינו, “כן”. האמנית הנוספת השיבה, “אנחנו לא אתיופיות, אנחנו ישראליות”. הוא המשיך: “הייתי באתיופיה. איזו ארץ יפהפייה. אני לא מבין למה באתם לפה”. החלפנו זו עם זו מבטים של “הנה זה בא…” התחילה שיחה. מאוחר יותר פנה הגבר הגבוה לוורקה כדי להסביר איך כדאי לה לצייר, וכיצד היא יכולה לתת עומק לציורים.
אשה שנכנסה לחדר מיד ניגשה אלי ואל חברותי, כאילו אמרה, “בדיוק אתכן חיפשתי”, ופתחה בהתרגשות: “הייתי בטיול ג’יפים לפני שנה באתיופיה. היה מ־ד־ה־י־ם. והילדים האתיופים, איזה מתוקים. אני מאוהבת בכם!” הכריזה. “אפשר לצלם אתכן?” “אנחנו לא חלק מהתערוכה”, השבתי. “הבינותי”, אמרה האשה והסתלקה מהחדר בלי להסתכל בציורים. זו הלכה ואחר בא והציע לוורקה להוסיף לבן לאישונים. אשה נוספת הציעה טכניקה שונה ועוד אדם אמר שכדאי לה לצייר דברים אחרים.
שאלתי את עצמי, האם כל האמנים מקבלים הערות כאלה? האם אנחנו זרות בנוף הזה? הייתכן כי בשנת 2017 אשה כהה במרחב כזה תוצף במבטים ובמלים שקשורים אך ורק למוצאה? אני ילידת הארץ, שפת האם שלי היא עברית, השפה השנייה שלי היא טיגרית ועדיין אנשים שואלים אותי אותן שאלות השכם והערב: מתי עלית לארץ? אין לך בכלל מבטא! את לומדת באוניברסיטה?! את מתחום התקשורת? אז את גם מסתובבת, את מכירה, איזה יופי, כל הכבוד! אף אחד מהמבקרים (חלקם אמנים) לא שאל את וורקה על הציורים, על תהליך היצירה, על הטכניקות שלה, למה היא בחרה דווקא בהן ועוד שאלות שמתעוררות כשאדם צופה באמנות.
הייתכן כי אנשים לא יודעים איך לדבר עם אנשים ממוצא אתיופי בלי שזה יהיה גרוטסקי? בלי שזה יצטמצם לשיחה על מוצא? ללא ניחוח אקזוטי שמלווה ברצון להמשיך לאחוז ב”אחר” גם במחיר של אפס יחסי אנוש? הייתכן כי בעוד שתוך כדי צפייה בבית באחת העבודות התעוררה בי אי נוחות מטרידה, כל מה שיש למבקר לשאול זה “את מדברת אמהרית?” זה כנראה ייתכן במציאות שבה כדי ללמוד אמנות אתה מוכרח להיות בעל יכולת כלכלית, ולא בהכרח בעל כישרון. נוסחה שמולידה יצירות בגוון אחיד.
התערוכה עסקה בפערים מעמדיים, בסוגיות של זהות וגזענות בחברה לבנה, בפטרונות, באותו מבט שההוגה הפמיניסטית בל הוקס כינתה the oppositional gaze — המבט שמושא הפטרונות מחזיר כתגובת נגד ל־white gaze, כהתנגדות למבט שהוא סקרן ודכאני בעת ובעונה אחת. זה המבט שהיה בפניהן של חלק מהדמויות שהיו תלויות סביבנו, כנגד המבט שכולא את שני הצדדים בעולמות מנותקים שבהם האחד מביט מלמעלה על השני. בסופו של דיאלוג ללא מוצא עם הגבר הגבוה, הוא הגיע למסקנה שמי שרוצה מצליח, אפילו שרוב היוצרים הגדולים לדבריו היו בעלי יכולת כלכלית. עם אמונות כאלה כולנו יכולים להמשיך לישון בשקט.
הכותבת היא מרצה בקורס “זהות שחורה בחברה לבנה” באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
פורסם במקור ב “הארץ“, 11.05.11
