“כושי היא מלה יפהפייה”, כתב דורון קורן במאמרו (“הארץ“, 29.4), מאשש את הנוסחה, שאם מישהו מתגזען על מזרחים, אין סיבה שלא יתגזען על אתיופים וערבים. קורן הוא אמנם, בין היתר, מורה לתנ”ך, אבל גם יש לו היסטוריה של סלידה מכל תרבות מזרחית, או מכל מה שלא מצלצל טוב עם נוף קיבוץ הולדתו. ההקשר הזה חשוב: מדובר בגבר לבן, יליד קיבוץ, שאינו רואה מטר מעבר לאפו.
הסיפור של קורן הוא סיפורם של אנשים שחיו בניחותא בסביבתם הסטרילית והממוגנת מדרבוקות ואינג’רה, עד שיום בהיר אחד הגיעו החומים האלה לדפי “הארץ” ולגל”צ ולפריים טיים בטלוויזיה ולכיכר רבין, וכל השקט הלבן נגדע בלא התראה מוקדמת. אנשים אלה נאלצים לצאת למלחמה נגד החומים והפוליטיקלי־קורקט הטרחני שלהם.
פריווילג שחש שמשהו בסדר המוכר לו השתבש, ועשוי לבוא על חשבון חייו הנוחים והמנותקים, יתחיל לרוב לבאר מדוע תרבותו טובה יותר והכרחית, ויציג את המאבק נגד גזענות כפלגנות ובכיינות. את התרבות הישראלית הוא יציג כהישג אנושי חסר תקדים: “יצירה חדשה ומופלאה שהתחדשה כאן בישראל, אשר לקחה מכל הגלויות אבל גם נפטרה מכל הגלויות”, ויתעלם מכך שהתרבות הישראלית לא נפטרה מהגלות האשכנזית, אלא בנתה לה בית על חשבון אחרים.
גם השמאלן שבפריווילגים עשוי להיהפך לפטריוט מושבע, עם נוסטלגיה לשירי ארץ ישראל היפה והטובה ולגדרות הקיבוץ. וכך לאט לאט יגיעו הטיעונים על תרבות גבוהה ונכונה להצדקת האלימות של המשטרה (אבל למה להפגין דווקא בכיכר רבין?).
כושי היא לא מלה יפהפייה, היא מלה משפילה, ויעידו על כך מי שקראו להם בשם הזה. אשכנזים יהיו מוכרחים להכיר בעובדה שהם “לבנים”, בהקשר הישראלי. כושי גם איננה מלה חושנית, גם אם כשהוגים אותה עולה בדמיון אשה אפריקאית חושנית, חשופת חזה, התוקעת ידיים בחול. כושי היא מלה בעלת מטען היסטורי וחברתי, שבית המשפט והחברה הישראלית ברובה הבינו את משמעותו.
כוש הוא אמנם אזור גיאוגרפי המוזכר בתנ”ך, אך כשמפנים את המלה הזאת לאדם, היא טעונה היסטוריה של מאות שנים. איננו חיים בתקופת התנ”ך, ומאז ציפורה הכושית יצאנו ממצרים, היינו בגלות, התפזרנו לכל קצות תבל וחזרנו לארץ. גם בעולם קרו כמה דברים; למשל, עבדות וקולוניאליזם, ואפילו נבחר נשיא שחור לכהונה כפולה. הדברים האלה משפיעים על המציאות שלנו היום, ואת זה אי אפשר למחוק בהינף כותרת פרובוקטיבית.
ההתעקשות להשתמש במלה הזאת כי היא תנ”כית איננה רק ילדותית, היא גם מחפשת תגרה. התעקשות, שכל מטרתה היא “ללכת מכות”, במקרה הטוב, ולהשפיל, במקרה הרע. ברגע שקהילה אומרת “הביטוי הזה פוגע בי”, ואין מדובר בביטוי תלוש שאין לו הקשר חברתי היסטורי — על כולנו כחברה להיענות לדרישה לא להשתמש בו.
הטענה שאם “ניכנע” לפוליטיקלי־קורקט בעניין המלה “כושי”, כבר לא נוכל לומר “מרוקאי” ו”אתיופי”, היא לא פחות ממטופשת. אתיופיה היא מדינה במזרח אפריקה, מרוקו היא מדינה בצפון אפריקה, כוש איננה מדינה, היא היתה ממלכה בתקופת התנ”ך. אם היה קורן מלמד גם מורשת ישראל, הוא היה יודע בוודאי, שהשימוש ב”כושי” כמאפיין שלילי ולא גיאורפי מופיע כבר בספרות חז”ל. על כך כתב ספר שלם פרופ’ אברהם מלמד. אם היה קורן מחנך ראוי, הוא היה דואג יותר לחברה שהוא חי בה ולא מנסה לראות את עצמו כשלמה המלך.
הכותבת היא מרצה בקורס “זהות שחורה בחברה לבנה” באוניברסיטת בן גוריון בנגב
פורסם במקור ב “הארץ“, 29.04.2017
