מאמרו הגזעני של איתמר הנדלמן סמית ב”עכבר העיר” היה גזעני באופן כל כך בוטה וברור, שאין מה לחקור בו. הוא היה חסר כל תחכום. הנדלמן לא מתבייש לומר “אני גזען” בקול רם, הוא מתעב “מזרחיות”, ומעיד על עצמו כמי שחונך על ברכי התרבות האירופית ושהושפע מסלידת הוריו מכל מה שאינו מערבי.
אבל יש גם גזענות מסוג אחר, מתוחכמת יותר ולא מודעת לעצמה. גזענות של ליברלים, כאלה שמאמינים בדמוקרטיה ובשוויון זכויות. דוגמה מובהקת לכך נמצאה בכתבה המצוינת של תומר גניהר ב”הארץ”, על נהגי מוניות שמסרבים לעצור לאתיופים. גניהר עשה עבודה עיתונאית טובה, וגם הוכיח עצמו כבן ברית של אתיופים ושל כל מי שסובל מגזענות על רקע צבע עורו. אלא שגזענות סמויה נחשפה בטקסט כשציטט את איתן, בחור אתיופי צעיר, וציין כי הוא “רהוט להפליא”.
קראתי את זה, ושאלתי את עצמי – האם בחור אתיופי שמדבר באופן רהוט הוא “פלא”? פליטת המקלדת הזאת חושפת את דרך המחשבה של הליברל. זוהי גזענות של מי ש”אוהב” שחורים (או ערבים או מזרחים), ושהוא עצמו, בדרך כלל, בעל פריבילגיות. הגזענות הליברלית היא גזענות שאינה נובעת מרשעות או מחינוך רע (כמו זו של הנדלמן). לדעתי, מדובר בכלא תודעתי שיש לו תרופה.
סיפורים קצרים להמחשה נוספת:
חברתי האתיופית נשואה לבחור לבן. פעם, סיפר לי בן זוגה, הוא נשאל: “אתה יוצא עם אפריקאית?”. כשענה בחיוב, נענה: “מזל טוב! כל הכבוד!”. אותה חברה סיפרה שיום רגיל אחד, כשעשתה קניות בסופר, היא נעצרה על ידי מישהו שאמר לה: “ואו, את כל כך יפה”. היא ענתה בנימוס: “תודה”. הוא המשיך: “איזו עדה את?” והיא ענתה: “אתיופית”. על כך נענתה: “כל הכבוד לך”. רוצה לומר, גם אתיופית וגם יפה. מפתיע!
דוגמה נוספת: חבר אחר, אתיופי, הלך פעם להפגנה למען שחרורו של גלעד שליט. בהתהלכו שם בין המוני האנשים, עצר אותו מפגין ושאל אותו בהפתעה: “מה אתה עושה פה?” פשוטו כמשמעו. רוצה לומר, מה אתה עושה בהפגנה “רגילה”, אתה לא אמור להיות באיזה הפגנה בפתח תקוה ליד בית הספר הגזעני ניר עציון, או משהו שקשור בדם, פלשמורה? אתה לא “רגיל”, קישתא. ועוד דוגמה: חברה אתיופית שעובדת בבנק בתל אביב, עובדת חביבה ומסורה שיצרה קשרים נפלאים עם לקוחותיה, נשאלה על ידי אחד הלקוחות: “תגידי, את חוקית פה?” אכן, הלב יוצא למשמע הדאגה, הסולידריות והאכפתיות.
לעתים, גם אני עומדת חסרת אונים אל מול גילוי הפתעה או חיבה חסרות פרופורציות שאני זוכה להן בגלל היותי אתיופית. ולא, תודה, לא אני ולא בני משפחתי זקוקים לבגדים משומשים.
הנה מספר דרכים קלות לזהות גזענות ליברלית:
1. אחיזת חיל ורעדה בזמן שלבן שומע לא לבן מדבר “רגיל”, בדרך כלל שחורים על גווניהם הישראלים, אתיופים, מזרחים וערבים. התגובה הנפוצה לכך היא הבעת פליאה: “את/ה כל כך רהוט/ה!” או “את/ה מתבטא/ת מאוד יפה!”
2. רצון עז, כמעט בלתי נשלט, לחשוף את החבר/ה השחור/ה לחברים ומשפחה לבנים.
3. מחיאות כפיים סוערות חסרות פרופורציה לתוכן הדברים כאשר הדובר אינו לבן.
4. משפט נפוץ מאוד – אני דווקא מאוד אוהב אתיופים, עובדים אצלי במועדון בעפולה.
5. “גם אני יצאתי עם אתיופית”. רוצה לומר I feel you man!
והנה מספר דברים לידע כללי:
1. אתיופים לא חייבים צ’יף, לא מדובר בשבט.
2. לא כל ערבי הוא מוסלמי.
3. לא לכל מזרחי יש לב חם והוא אוהב לאכול קוסקוס.
4. לא כל אתיופי שומע רגאיי או לחילופין יודע לרקוד מדהייייים.
5. לא כל שחור זקוק לבגדים משומשים.
6. זה לא יפה לגעת בשיער של בנאדם סתם כי זה נראה מגניב.
7. לא כל אתיופי ישוש לארח אתכם בבית הוריו כי רציתם לחוש איך זה לאכול אינג’רה עם הידיים באווירה משפחתית.
8. לא חייבים להשתמש בפתגמים בשפת האם של “היליד”, תהיו בטוחים שאינכם הראשונים לעשות זאת. אפשר לרכוש אמון בדרכים אחרות, רגילות.
9. בגדול, במפגשים בין-אישיים אל תצאו מגדרכם – תהיו אתם.
10. אה, ואפריקה זה יבשת לא מדינה. ומרוקו זה בצפון אפריקה.
הכותבת היא דוברת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
פורסם במקור ב “העוקץ“, 31.08.2011