סיפורה של הנערה האתיופית וודיטו בדרך הייסורים לישראל הוא מרתק. רק נקודת המבט הלא־אתיופית בספר “בכי הג’ירפה” בולטת בזרותה
בכי הג’ירפה
ג’ודי אורון. תירגם מאנגלית: עקיבא סט. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 190 עמ’, 89 שקלים
“את נערה אמיצה, וודיטו. יקרה אשר יקרה… תמיד תזכרי את הג’ירפה שהיא יפה והצוואר שלה ארוך וגאה. אפילו כאשר היא עצובה ונפחדת, היא ממשיכה לשאת את ראשה משוך כלפי מעלה ואינה בוכה גם לא כאשר החיים נראים קשים מנשוא”. כך אומרת אמהּ של ווּדיטוּ ארוכת הצוואר, בכפר מֶרֶבהָ במחוז אמהרה שבאתיופיה, זמן קצר לפני שהמשפחה יוצאת מהכפר במסע רגלי לסודן במטרה להגיע לירושלים. “ובכל פעם… זכרתי לזקוף את ראשי ולמתוח את צווארי הארוך והיפה”, היא מספרת. וודיטו ואחותה הקטנה לווטה לא הגיעו לישראל, משום שנחטפו על ידי חיילים סודנים וגורשו בחזרה לאתיופיה. כדי להציל את אחותה הקטנה נעשית וודיטו שפחה בביתה של מעבידה חסרת מצפון.
“בכי הג’ירפה” הוא רומן המבוסס על סיפור חייה האמיתי של וודיטו, ילידת אתיופיה, שבהיותה בת 16 פגשה את ג’ודי אורון, עיתונאית קנדית־יהודייה שהקימה קרן צדקה למען יהודי אתיופיה שעלו במבצע משה ב–1984. אורון אימצה את וודיטו והנציחה את סיפור חייה הדרמטי ואת הצלתה על ידיה. זו דרמה שמתעלה על כל דמיון. עם זאת, ברור שהיא לא נכתבה על ידי אתיופי. נקודת המבט הלא־אתיופית בולטת בזרותה. צ’ימננדה אדיצ’י, הסופרת הניגרית־האמריקאית, כותבת שכאשר אנו מספרים על מאורע היסטורי, הבחירה בנקודת הפתיחה של הסיפור היא קריטית. אם נתחיל את ההיסטוריה של ארצות הברית בחִצי האינדיאנים, נקבל סיפור אחר מאשר סיפור שמתחיל בבואם של הבריטים. אם נתחיל את סיפורה של אפריקה בכישלון של המדינות האפריקאיות, נקבל סיפור שונה בתכלית מאשר אם נקודת ההתחלה תהא יצירתן הקולוניאלית בידי האירופים.
מהי נקודת ההתחלה של סיפור יהודי אתיופיה בישראל? אורון מתחילה את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה בשנות ה–70, בזמן השלטון הדיקטטורי של מנגיסטו, שהתנגד לעזיבתם. לו היתה מתחילה ב–1862, עת אבא מהרי בישר לבני כפרו כי הגיע זמן הגאולה לאחר התגלות שראה בחלומו, היה מצטייר סיפור שונה. אף על פי שניסיון בני הכפר של אבא מהרי נכשל, יהודי אתיופיה לא הפסיקו לנסות להגיע לירושלים, שאליה כמהו מדורי דורות. אבי, אברהם ירדאי, הגיע לישראל ביולי 1970, ויחד עם פעילים אחרים כגון פרדה אקלום וברוך טגניה הכין את הקרקע לבואה של שאר הקהילה. אך הם לא יכלו להתאזרח כי לא נחשבו יהודים.
כך, שנים לפני עזיבתם של היהודים את הכפרים, פעלו פעילים אתיופים – בפגישות עם גורמים רשמיים בארץ; בבניית הקשר עם קהילות יהודיות בצפון אמריקה ועם הפעילים הנמרצים שהתריעו על הסכנה שבה היו שרויים יהודי אתיופיה; ובקריאה לממשלת ישראל שהתמהמהה לנקוט פעולה מיידית להבאתם. “מבצע משה ומבצע שלמה”, אמר לי אבי, “הם תוצאה של המעשים שלנו”. נקודת הפתיחה של הסיפור שלנו היא לא מטוסי חיל האוויר. תחילתו בכמיהתם של דורות להגיע לירוסלם, והמשכו באנשים האמיצים ששמו נפשם בכפם, העמיסו את חייהם על כתפיהם ויצאו לדרך בלי שידעו אם יצליחו לממש את חלומם.
מיהו יהודי?
ההתמודדות עם הזהות היהודית עומדת במרכז “בכי הג’ירפה”. וודיטו מתמודדת עם שאלות אמוניות ובמיוחד עם היעדרו של אלוהים ברגעים קשים, לצד התמודדות עם חיים בצל העוינות ליהודים בכפרה ומאוחר יותר, בעיר אַמבָּה גיאורגיס. מאחר שהנפחוּת היתה מלאכה נפוצה בקרב יהודי אתיופיה, האמינו הנוצרים כי היהודים הכינו את המסמרים לצליבתו של ישו. כפעילה למען יהודי אתיופיה אורון מבנה את סיפורם של יהודי אתיופיה כהמשכו של הנרטיב היהודי הדומיננטי – סיפורם של יהודי אירופה, האנטישמיות והשואה – גם כדי להצדיק את המפעל הציוני כמפעל של הצלת יהודים. היא עושה זאת במחיר מחיקת הסיפור של יהודי אתיופיה, שעומד בפני עצמו. יהודי אתיופיה לא צריכים לספר סיפור זהה לסיפורם של יהודי אירופה כדי לקבל מעמד של כבוד בסיפור ההיסטורי של היהודים. האנטישמיות אינה צריכה להיות הקריטריון היחיד לקבלה לקולקטיב היהודי. יש לשמר מקום לסיפורם של יהודי אתיופיה לצד סיפוריהן השונים והמיוחדים של כל קהילה יהודית בעולם.
הקורא הישראלי, שאתיופיה היא בעיניו ארץ אקזוטית ורחוקה, יזכה בספר הזה לתמונה ססגונית ועשירה בפרטים של חיי היהודים בה. תמונת הפתיחה, של חג הפסיקא (הוא חג הפסח, שאורון מציינת בטעות שחל באביב, אף כי חג הפסח חל לקראת החורף באתיופיה), מכניסה את הקורא להכנות לקראת החג. וודיטו ואחותה, כמו שאר יהודי הכפר, תופרות בגדים חדשים, שוברות את כלי החרס הישנים במטרה לעבדם מחדש לקראת החג, ושוזרות סלסילות חדשות מקש.
לקורא הישראלי, שחייו מלאים בטכנולוגיה מודרנית, תיאור חיי היומיום האידיליים בכפר עשוי לעורר געגועים לחיים פשוטים וקרובים לאדמה. וודיטו האוספת גללים לבעירה היתה מוזמנת בישראל לתוכנית בוקר כדי לספר על מעשיה ה”ירוקים”. אלה הם חיים הסובבים סביב מחזור החיים בטבע, ועתירי רגעים ספונטניים ומלאי רוך של חברות אמת. מלווה אותם המחול, שבאתיופיה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
היופי והכאב
אך הקורא נחשף לא רק ליופי, אלא גם לצדדים הקשים. בעקבות עצתה של אחת הזקנות משתמשת וודיטו בשתן של פרה כדי לרפא את המוגלות שהתפשטו על רגליה בעקבות ההזנחה של בעלת הבית שבו עבדה. במקרה אחר, בשעה שוודיטו מגלה שהיא בהריון מהאונס שעברה, היא עושה הפלה ביתית: “במכל מים רותחים שמתי חתיכות סבון גדולות, התזתי ראשי גפרורים, הטלתי אותם לתוך המְכל והתחלתי לבחוש את הבלילה”, מספרת וודיטו, שסובלת מכאבי תופת בעקבות ההפלה המסוכנת. הקורא הישראלי גם נחשף בספר למודל היופי האתיופי, השונה מהמודל הישראלי. הצוואר הארוך של וודיטו, שמהללים אנשי הכפר, הוא דוגמה לכך. אולם התיאור של שתי נשים בעלות עיניים ירוקות מתמיה. רובן המוחלט של הנשים האתיופיות הן בעלות עיניים חומות, בעוד עיניים ירוקות הן אידיאל יופי מערבי.
מאחר שאין בעברית ספרים רבים שמספרים את סיפורם של יהודי אתיופיה לפני שהגיעו לישראל, ספרה של אורון הוא תוספת מבורכת. לכן חבל שאורון ומתרגם הספר לא דייקו בתיאור המנהגים ואורח החיים. לדוגמה, אורון נוגעת בתופעת הביגמיה שמתוארת כאילו היתה מקובלת ברחבי אתיופיה: “כמו לילדים רבים באתיופיה, גם לי יש אב אחד… ושתי אימהות – אמי הביולוגית רחל, ואמי החורגת, מלקה. אני גרתי בבית עם אמי ואחי הגדול דויד, ואבי גר בקרבת מקום עם אשתו השנייה, מלקה ובנותיהם… רחל ומלקה הסתדרו זו עם זו מצוין”. למעשה, היה נדיר מאוד למצוא גבר שנשוי לשתי נשים או שפילגשו חיה בקרבת משפחתו.
חבל גם שבספר ישנן לא מעט שגיאות נפוצות בהגיית מלים מהשפות האתיופיות, שנובעות לרוב מהשוני במבנה המלה, ובגלל הנחות מוקדמות על האופן שבו אמורה להיכתב מלה בשפה האמהרית במעבר לעברית. לדוגמה השם נֶגַה, שמשמעותו שחר, נכתב בספר עם ע’ במקום עם ה’ (נגע). טעות נוספת היא שהשווא הופך להברה, לדוגמה במלה סיגֶד במקום סִגְד, מֶנְגִסטוּ במקום מֵנְגְסְטוּ, ואינגִ’רה במקום אינגֵ’רָה. גם קוּצ’בֶּלוּ (שבו) הפך לקוצ’בַּלוּ, ואָלֶמְווֹרְק, שמשמעותו עולם מוזהב נהפך לילֶמווֹרק, שמשמעותו אין זהב.
סיפורים רבים, רבים מדי, על יהודי אתיופיה נכתבו על ידי פֶרֶאנג’ים (זרים) – אנשים שאינם אתיופים. הדרמה של עליית יהודי אתיופיה לישראל משכה בעלי כוונות טובות מכל העולם, ומשמח לגלות אנשים שגורלם של יהודי אתיופיה בישראל יקר ללבם. וודיטו עצמה גילתה אומץ רב בחשיפת סיפורה האישי לאמה המאמצת ובהסכמתה שתעלה אותו על הכתב ותפרסמו ברבים. אולם כעת מוטלת עלינו, אתיופים צעירים החיים בישראל, החובה לתעד את החוויה שלנו בגוף ראשון.
Cry of the Giraffe/ Judie Oron
אפרת ירדאי היא חברה ועורכת בהוצאת “רעב”
פורסם במקור ב “הארץ“, 19.02.2013
