לוח השנה העברי־ישראלי משופע בחגים ומועדים, ולכל חג ומועד האירועים האופייניים לו, והתכונה האופיינית בכלי התקשורת, שחוזרת על עצמה מדי שנה בשנה: אותן כתבות, אותן ברכות, אותם המרואיינים. כך גם ביום ירושלים: ייערך מצעד הדגלים, תהיה אבטחה כבדה, יראיינו את אחד הצועדים, אולי איזה חבר כנסת מהבית היהודי, אורי אריאל למשל יכול להתאים, יהיו ערוצים שיילכו על פרובוקציה בטוחה עם אורן חזן, שזה תמיד עובד.
אבל ביום הזה מצוין אירוע נוסף — יום הזיכרון ליהודי אתיופיה, שנספו בדרכם לירושלים דרך סודאן. אה, לא ידעתם? אני מבינה, כי כל זה מתרחש בעולם מקביל, ואם הייתם צריכים לבחור לאן ללכת או מה יותר חשוב באותו היום, בוודאי שהייתם חושבים שיום ירושלים. אבל איך אפשר, דווקא ביום ירושלים, להתעלם כך מאלפי הנספים, שמתו למען אותה ירושלים בדיוק.
כיצד קרה הדבר? ארגונים ופעילים חתרו במשך שנים להכניס ללוח השנה העברי־הישראלי יום זיכרון לאלפים שמתו במסע לארץ ישראל. כשנפלה סוף סוף החלטה לציין יום כזה בלוח השנה, המועד שנבחר היה יום ירושלים. אינני יודעת אילו ויכוחים היו או לא היו שם באשר למועד המתאים, אך הערבוב הזה מייצר יום מסוים לכלל עם ישראל, ויום נפרד ליוצאי אתיופיה. אף על פי שמתקיים טקס זיכרון ממלכתי בהר הרצל בנוכחות ראש הממשלה והנשיא, רוב אזרחי ישראל אינם מודעים לדבר, ויום הזיכרון הזה הפך ברבות השנים ליום הזיכרון הפרטי של עולי אתיופיה. הדבר רק מדגיש כמה נפרדים עדיין יוצאי אתיופיה מהחברה בכללותה.
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל מזכיר גם לכמה מאתנו, כי למדינת ישראל היה חלק משמעותי באסון הכבד הזה. המסע יכול היה להימנע אם המדינה היתה מעוניינת בעלייתם של יהודי אתיופיה מלכתחילה, והשהות הממושכת במחנות הפליטים בסודאן גם היא היתה יכולה להימנע, שהרי לעם היהודי כבר יש בית לאומי.
ואולי יום כזה דווקא מאפשר את הטשטוש ההיסטורי, וכולנו יכולים לדבר הרבה על הכמיהה של יהודי אתיופיה לציון ופחות על ההתכחשות של מדינת ישראל לכמיהה זו. במצב עניינים כזה איש לא יחויב לתת את הדין על האסון, ולחלוק את הכבוד הראוי למי שחירפו נפשם למען ציון.
הכותבת מרצה בקורס “זהות שחורה בחברה לבנה” באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
פורסם במקור ב “הארץ“, 23.05.2017
