בין יוסף סלמסה למרטין לותר קינג

למעלה משנה עברה מאז ההפגנה הגדולה בתל אביב בראשית מאי. ערימות של מילים נכתבו על ההפגנה, על המאבק נגד אלימות משטרתית. אבל לא מכל קצוות הקשת הצבעונית בישראל התייחסו למאבק – המאבק עדיין היה של יוצאי אתיופיה, בדומה למאבקים של הקהילה בארבעים השנים האחרונות.

התשובה לשאלה מה בין שם – מעבר לאוקיינוס – לכאן, עדיין מעסיקה אותי ולא מצאתי לה תשובה מלאה. בחודשים האחרונים הולכת ומתחדדת אצלי ההבנה של המורכבות של יחסים בין-גזעיים בישראל בחברה (ציבור, ממסד, אקדמיה) שמתכחשת לחלוקות הגזעיות הקיימות בה. גם כאשר אני כותבת כאן יחסים בין-גזעיים, אני יודעת שרובכם/ן מרימות גבה. ובכל זאת זה חלק מהעניין של הטור שלי.

חשבתי על השם של הטור הקבוע שלי פה, “שחורה משחור”, שהומצא כתגובת נגד לטור של דן מרגלית מלפני שנתיים, בו הוא תיאר כיצד גדר עשויה למנוע תוצאה “שחורה משחור” של כניסה מוגברת של מבקשי מקלט לישראל. משחק המילים הזה שעשע אותי בגזענותו ובפלפולו הלשוני. אבל מהצד השני, התנגנה באוזניי גם שורה משיר של טופאק: They say the blacker the berry the sweeter the Juice, I say, the darker the flesh the deeper the roots.

המקום שאני חיה בו בישראל כאישה שחורה, הוא בין הטקסט הזה של טופאק, לטקסט ההוא של דן מרגלית. בתוך המקום הזה, אני צריכה לבנות לי שפה, ובחרתי לסמן את עצמי כאישה שחורה. אבל זו רק ההתחלה. אני לא אישה שחורה – אני אישה ממוצא אתיופי, ילידת הארץ. מדובר בשני דברים שונים, על אף שלרוב הציבור הלבן זה היינו הך.

עבור דור האנשים שעשו את ההחלטה להגיע לישראל מאתיופיה, וראו עצמם חלק מהעם היהודי שנפוץ בכל קצוות תבל וחוזר הביתה – ביניהם הוריי – הצבע לא היה רלוונטי, עד שהם הגיעו לארץ. כשהם הגיעו לארץ, הם נאלצו ללבוש את החליפה של המאבק בגזענות.

ההתכחשות של המדינה ליהדותם הייתה לב-לבו של המשבר שמלווה את יהודי אתיופיה עד היום. הבעיה נוצרה כשצריך היה לנסח שפה, שפה של מאבק, שפה משותפת וגלובלית של מאבק – שפה משותפת וגלובלית, שמחייבת השטחה של המאבק המקומי על כל מורכבויותיו. עם זאת, הייחוד של המאבק כמאבק מקומי הוא כמעט בלתי אפשרי במציאות של השתקה ודיכוי כל מה שהוא שונה מהנרטיב המרכזי.

דור הצעירים שעלו ארצה מאתיופיה, לא ראו עצמם חלק ממאבק גלובלי בגזענות. הם לא ראו את עצמם כממשיכי מאבקו של מרטין לותר קינג לשוויון, או של נלסון מנדלה לשחרור. הם ראו עצמם חלק מהעם היהודי אשר נבגד על ידי אחיו – הלבנים.

בישראל הם נבגדו על ידי בני דתם, ותוצאות הבגידה הזו היו מחיקה טוטאלית של כל מה שיהודי אתיופיה סימלו – מחיקה רוחנית בעיקר – אולי הדבר החמור ביותר והקיצוני ביותר שיכול לקרות לקהילה. מדינת ישראל, כממסד דתי הנשלט על ידי הזרם האורתודוקסי, לא יכולה הייתה לקבל את החלק הזה ביהדות – יהודים שחורים. השחורות של יהודי אתיופיה הפכה בעיני המדינה היהודית למסמן של כל מה שהוא אינו יהודי.

פעולות המדינה היו גזעניות להחריד לאורך השנים; החל בפירוק המשפחה הגרעינית והפרדה של ילדים מהוריהם לטובת פנימיות של הזרם הדתי-לאומי (גם ש”ס כמובן לקחו “ביס” מהנתח הזה בדרכיהם), ועד לרמיסת סמכותם של כהני הדת של הקהילה, לטובת הזרם האורתודוקסי ששולט במדינת ישראל ועושה שמות בסוגי היהדות שקדמו להקמת מדינת ישראל, מהשטייטל בפולין ועד לכפר באתיופיה- מגוון מאוד רחב של יהדויות (ותפסיקו לבלבל לי בשכל על נוסח ספרד ואשכנז כי אני ממש לא ספרדייה).

התמונה למעלה צולמה בניו יורק, התמונה למטה- בתל אביב

הפעולות והיחס הגזעני של המדינה, הם אלה שמחברים את המציאות היומיומית של הקהילה האתיופית עם המציאות היומיומית של שחורים אמריקאים: הקרימינליזציה, הגטאות, ההפרדה במערכת החינוך, האלימות המשטרתית. כל אלו הופכים את החיים שלי לדומים יותר לחיים של שחורים.

עם זאת, המטען שאני נושאת בקרבי הוא מטען שונה מזה שנושא בקרבו שחור אמריקאי. כשאני צופה בזוועות של המשטרה האמריקאית אל מול הזוועות של המשטרה הישראלית, התחושות שעולות בי הן שונות. השוטר האמריקאי מעלה בי את התובנה שהעבדות בארצות הברית לא חוסלה, חוקי ג’ים קרואו עדיין חיים ובועטים. השוטר הישראלי לעומת זאת, מעלה בי את השאלה, למה הוריי עלו לכאן? מה היה להם חסר שם? האם כל זה היה שווה? האם אי פעם ארצה להיות באמת חלק מהמקום הזה שהוא כל כך מדכא (depressing and oppressing)?

היחס הסקסיסטי או מסגורה כאקזוטית של אישה אפרו-אמריקאית, מהדהד היסטוריה של אונס ועבדות, לעומת הסקסיזם והאקזוטיזציה שאני חווה כאן, שמהדהדים דברים שונים לחלוטין. מה שמדהים באמת במדינת ישראל, זה שבפרק זמן קצר כל כך, היא הצליחה להגיע למציאות חיים גזענית, שמהדהדת מציאות של מדינה, שכל תשתיתה מבוססת על עבדות, השפלה וגזענות וממוסדת של מאות שנים.

אבל אין לי לאן לחזור, על אף שהשאלה הזו עדיין קיימת. אני לא מחוברת לתרבות האתיופית של שם, אלא לתרבות האתיופית של פה – תרבות שהיא יהודית-אתיופית-ישראלית והיא גם תרבות שמעוצבת במסגרת של הגירה/עלייה לישראל ומאבקים אוניברסליים לשחרור.

יש לי לאן ללכת בשביל לעשות טיול שורשים, וזה משהו שאין לאפרו-אמריקאים, נקודה משמעותית בעיניי שמבחינה בין המטען שאני נושאת ביחס לגזענות ממוסדת למטען שנושא אפרו-אמריקאי. אני לא חושבת שאתיופיה היא הבית שלי, גם אם כשאני מטיילת שם אני מרגישה ממש בבית, וגם אם כשירדתי מהמטוס שהגיע לאזור בו הוריי נולדו, רציתי לנשק את האדמה.

פורסם במקור ב “המקום הכי חם בגיהנום“, 24.07.2016