נתחיל בקצת היסטוריה. בשנת 1954 פסק הרב הראשי האשכנזי כי יש לגייר כל אחד מעולי קהילת “בֵּיתֶא ישראל” בגיור לחומרה (טבילה לנשים והקזת דם מאיבר המין לגברים). העלייה הרשמית מאתיופיה החלה כידוע בסוף שנות השבעים ומי שעלו בשנים אלו עברו גיור לחומרה. למרות קולות המחאה שעלו, הרבנות התנתה את המשך העלאתם של שאר יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה (1984-85) בתנאי הגיור לחומרה. כשהגיעו לארץ המשפחות הנוספות ושמעו כי דרישת הרבנות הם יצאו לרחובות במחאה סוערת. הרבנות נענתה לדרישתם לבסוף, אבל ביטול הגיור לחומרה הוליד את “בירור היהדות” האתיופי.
במדינת ישראל אשר חוקי הנישואים בה נקבעים לפיה חוקיה של הרבנות הראשית לישראל, כל אזרח ישראלי יהודי שרוצה להינשא, צריך להוכיח את יהדותו. מרביתם, עושים זאת על ידי הצגת הכתובה של הוריהם המוכיחה שהם ילדים להורים יהודים שנישאו כדת וכדין ברבנות.
כמנהג הקהילה האתיופית, לא תועדו הליכי נישואים על ידי כתובה, מה שהביא לכך שלזוגות שביקשו להינשא בישראל לא הייתה כתובה להוכחת נישואים יהודים של הוריהם ועל כן נאלצו לעבור “בירור יהדות” מסובך יותר. משרד הדתות מינה את הרב יוסף הדנה בשנת 1979 לרושם נישואים של יוצאי אתיופיה בישראל. תפקידו לקבוע שאכן מדובר ביהודים ולהנפיק לזוגות אישור נישואים. אחת מהבעיות המרכזיות בהליך הזה היא שהרב הדנה עד לא מזמן היה הרב היחיד שמילא תפקיד זה והוא קרס תחת עומס העבודה. כך זוגות אתיופים נאלצו ועדיין נאלצים להמתין חודשים ארוכים כדי לקבל את אישור היהדות שיאפשר להם להינשא.
בעקבות פניית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה להרחיב את מספר רושמי הנישואים, התווספו לרב הדנה ארבעה רבנים אתיופים שאמונים על הנפקת “אישור יהדות” במועצות האזוריות: חדרה, נתניה, עפולה ובאר שבע. הרבנים הללו, שקיבלו את ההסמכה לאשר נישואים, נתקלו במחסומים של המועצות הדתיות ביישובים בהם הם פועלים. לא כל רב אתיופי יכול לאשר נישואים אלא מי שהוסמכו לכך על ידי הרבנות הראשית. ועדיין, חלק ניכר מהמועצות הדתיות המקומיות לא רואות ברבנים האתיופים הללו מוסמכים למרות מינוי הרבנות.
ב-2004, בעקבות בג”ץ שהגישו “טבקה- צדק ומשפט לעולי אתיופיה” פסק בית הדין כי כל מועצה דתית תחוייב לרשום את יוצאי אתיופיה לנישואים. פסיקה זו, מבטאת התנגשות בסיסית בין בג”ץ לרבנות שכן היא מנותקת מהמציאות היות ורבנים מן השורה שאינם אתיופים חסרים הידע והכלים להחליט אם לתת אישור יהדות אם לאו ושוב, המועצה הדתית לא יכולה לספק אישורי יהדות והזוגות תקועים.
לאחרונה, עלה הנושא לכותרות בעקבות תלונות של צעירים יוצאי אתיופיה בפתח תקווה בגין סירובו של הרב הראשי של העיר פתח תקווה בנימין אטיאס לרשום לנישואים את יוצאי אתיופיה מעירו. בעקבות המקרה, הרבנות אישרה להסמיך 14 רבנים אתיופים לתפקיד רושמי הנישואים.
הסיפור המשפיל הזה, כנראה לא עומד בפני סיום. הוא נגרר מרגע המפגש של יהודי אתיופיה טרם עלייתם לארץ עם המוסדות הרבניים וממשיך בהמתנה ארוכה ומיגעת שמותירה את הזוגות המאורסים במצב לא ברור. הטלת הספק ביהדותם של עולי אתיופיה מהדהדת בבירור גם היום, ארבעים שנים לאחר שהגיעו העולים הראשונים לישראל. אפשר להתעקש ולומר שזה לא קשור לצבע או גזע אבל בבחינה של התחומים השונים נראה שאי אפשר להתעלם מהעובדה שזו הקהילה היחידה בישראל שעוברת את המסלול הבירוקרטי והמבדיל הזה לא רק בנושא הדת.
המענים הנקודתיים שהרבנות מוצאת בכל פעם שהציבור האתיופי מרים את קולו בנושא, לא יכולים לפתור את בעיית חוסר האמון ההדדי בין יוצאי אתיופיה לממסד הרבני. העולים שקיימו אורח חיים יהודי באתיופיה נדרשו עם הגעתם ארצה לעבור גיור לחומרה, דרישה מבזה ופוגעת. נקודת ההתחלה המבישה הזו, אי שם בראשית שנות השמונים לא מסתיימת היום ולא תסתיים עד שהרבנות לא תכיר בעולי אתיופיה כיהודים לכל דבר או לחילופין שתעביר את הסמכות לרישום נישואים לכלל הרבנים האתיופים באשר הם. לרבנים אלו, יש את היכולות והרשתות החברתיות הרלוונטיות למילוי תפקיד זה ואולי בכוחם, הם יצליחו להוות סוכני שינוי ביחס לחוסר האמון המוצדק ששורר בקהילה האתיופית כלפי הרבנות.
