בשבוע שעבר דווח על נער ביפו שהפר בידוד, ומיד דווח גם על הסלמה ומהומות. עם זאת, התושבים מספרים סיפור שונה. לטענתם, הנער לא הפר בידוד אלא הותקף על ידי שוטרים לאחר שסירב להזדהות והתווכח איתם. גם אם הנער טעה, אין סיבה הגיונית שסירובו להזדהות יידרדר למהומות אלימות, ודאי לא בתקופה שבה נדרש איפוק. אבל ביפו, כמו במקומות אחרים, פעמים רבות מדי ה”סדר” של המשטרה משמעו הפגנת כוח, מדיניות שנועדה לשדר מסר לאוכלוסייה שנתפסת כעוינת או מסוכנת.
היחסים בין המשטרה לקבוצות מיעוטים בישראל ידעו עליות ובעיקר מורדות בשנים האחרונות. הדיווחים בתקשורת מספרים סיפור אחיד בדרך כלל: אלימות פתאומית פורצת, כתבי המשטרה מצטלמים על רקע עשן צמיגים שרופים, ושוטרים מסתערים על ההמון. נדמה לצופה שמדובר באוכלוסייה המועדת לפורענות, והמשטרה נאלצת להגיב. רק מאוחר יותר התמונה הופכת מורכבת יותר, כשנראה שגם המשטרה יכולה הייתה להרגיע את המצב בשטח במקום להסלימו. בינתיים הדימויים כבר הוטמעו עמוק בדעת הקהל. בין שמדובר ביוצאי אתיופיה, בחרדים או באזרחים ערבים, הסיפור תמיד דומה: מהומות אלימות שלא הותירו למשטרה ברירה.
על מאחורי הקלעים של המשטרה אפשר היה ללמוד מאחד הכתבים – בר פלג – שהיה בנווה שאנן ושמע את התדריך של המפקד לחייליו רגע לפני תחילת הפעילות: “אם מישהו חושב להתערב במעצר, להשחיל איזו בעיטה – אין לכם סמכות… אני מזכיר לכם, חבר’ה, אנחנו לא בשטחים ולא בגבול. עד ששוטר מוציא כדור לוקח הרבה הרבה זמן. שוטר יורה כמוצא אחרון, אחרי שירו בו”. במילים אחרות, המפקד הזה מכיר את החיילים ואת הנחות היסוד שלהם.
כך שהאירועים שקרו ביפו בשבוע שעבר צריכים להטריד את כולנו. המיליטריזציה של המשטרה מצטרפת לתחושה של עוינות יתר למיעוטים בישראל. בקרב יוצאי אתיופיה עלה אחוז התיקים על תקיפת שוטר בין השנים 2007 ל-2017 ב-25%, זאת בהשוואה לירידה של 6.1% באוכלוסייה הכללית. הנתונים מטרידים גם באשר לעילות מעצר. לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנים 2011-2016 הוגשו כתבי אישום נגד 50% מהיהודים שעצרה המשטרה. לעומת זאת, נגד ערבים שנעצרו בשנים אלו הוגשו כתבי אישום ב-35% מהמקרים.
נתון זה מחדד את התחושה באשר לאפליה במעצרים בין יהודים לערבים ואת ההנחה כי קיים שיטור יתר: 65% מהעצורים הערבים לא הואשמו בסופו של דבר. עוד עולה מהמחקר כי 48% מן החשודים שנעצרו לפרק זמן של עד 24 שעות (לפני הבאה לשופט) היו אזרחים ערבים – יותר מפי שניים מחלקם היחסי באוכלוסייה.
העירוב בין צבא למשטרה מוביל גם לתפיסות אזרחיות מעוותות. למשל, הציבור מפנים שעליו לתמוך בכוחות הביטחון שהוצבו בימים האחרונים בבני ברק מבלי להבין שהתפיסה המנחה את כוחות הביטחון היא עבודה מול אויב ולא מול אזרחים. פעם אחר פעם אנו עדים לאופן שבו מאמצת התודעה הציבורית את הסיפור של המשטרה באופן כמעט מוחלט וללא שאלות. על רקע מצב החירום נעשית ההצדקה כלפי אלימות המשטרה קלה יותר, והנוכחות הצבאית הולכת וגדלה. מציאות שבה הצבא מפטרל ברחובות בני ברק אינה מציאות תקינה במדינה דמוקרטית, גם לא בעיצומו של משבר חירום.
המקרים שפורטו כאן מעבירים מסר ברור לקבוצות המסומנות: אתם לא הציבור, אתם אויבי הציבור; כוחות הביטחון לא נועדו להגן עליכם אלא מפניכם. בימים כאלה עלינו להזכיר למשטרה ולכוחות הבטחון שתפקידם להגן על האזרחים – לא להפעיל כלפיהם כוח בלתי מוצדק.
ירדאי היא יו”ר אגודת יהודי אתיופיה, אבו שחאדה הוא חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו; שניהם חברים בצוותי המומחים של המשבר
פורסם במקור ב “הארץ”, 06.04.2020
