הזרקור שמופנה עכשיו אל יחסי משטרה-מפגינים מעורר בנו רגשות מעורבים – מחאות והפגנות הן פעולות אזרחיות חשובות וטוב שהן תופסות נפח גדול בתקשורת, אבל אין שום מצב – בניגוד למחאות של יוצאי אתיופיה או ערבים – שמישהו מהמוחים יירה על ידי המשטרה.
משטרת ישראל ממלאת תפקיד מרכזי במאבק במגפת הקורונה, וסמכויותיה הורחבו באופן משמעותי בחודשים האחרונים. מצד אחד, אין עוררין על הצורך באכיפה יסודית של הוראות משרד הבריאות כדי להיאבק במגפה. מצד שני, הנוכחות המשטרתית המוגברת והרחבת סמכויות המשטרה עלולות להחמיר את המתחים הקיימים בינה לבין קבוצות מיעוט בחברה, כמו אזרחי ישראל הערבים ויוצאי אתיופיה.
בשסוע שעבר המשטרה ביטלה מיוזמתה את חמשת ימי מעצר הבית שניתנו לעשרות מפגינים שנעצרו במהלך סוף השבוע הקודם כתנאי לשיחרורם. בנוסף, לאחרונה נחשף כי המשטרה סיכמה לכאורה עם מנהיגי קהילות חרדיות שיוכלו לקיים את חגיגות בית השואבה תוך העלמת עין. שני המקרים האלו הם חלק ברצף של התנהלות לא חוקית ולא תקנית של משטרת ישראל. אבל צריך לזכור כי התנהלות זו של המשטרה – ובפרט בתקופה שאין בראשה מפכ”ל, מה שמחמיר את המצב הגרוע גם כך – אינה חדשה.
יש מי שסובל מאלימות משטרתית ויש מי שסובל יותר
התמונות שראינו בשבועות האחרונים של שוטרים שמכים מפגינים ועוצרים עשרות אנשים, מפעילים אלימות לא סבירה ומחלקים קנסות מופרכים הם תמונות מוכרות לנו, מוכרות לנו מדי. באירועי אוקטובר בדיוק לפני 20 שנים ירו צלפים (ירי לשם פגיעה ולא לשם אזהרה) למוות ב-12 אזרחים תוך עבירה על החוק ובניגוד להוראות המשטרה עצמה. מח”ש החליטה לאחר מכן שאין אשמים.
בפער של חצי שנה נורו למוות סלומון טקה ז”ל, יהודה ביאדגה ז”ל ואיאד אלחלאק ז”ל. הריגתם על ידי שוטרים היא תוצאה של הקלות הבלתי נסבלת של שימוש בכוח: משימוש בטייזר במעצרי בית בניגוד להגיון סביר ועד לשימוש בנשק חם.
אז נכון, יש אלימות קשה, קשה מאוד כלפי חרדים וכלפי המפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו אבל – וזהו אבל משמעותי – קבוצות אחרות בישראל חוות אלימות קטלנית יותר כבר הרבה מאוד זמן.
ברור לכולנו שהמשבר הזה ילך ויחריף בשנה הקרובה והתסיסה האזרחית רק תגבר. האם המשטרה וגורמי הביטחון האחרים ערוכים לזה? חושבים על מה תפקידם בתקופה כזו? הרי זו יכולה להיות הזדמנות לרפורמה ביחסי משטרה-אזרחים, אבל נכון לעכשיו במשטרה עושים רק את מה שעושים תמיד: מפעילים יותר כוח.
מה צריך לעשות?
מעבר לכל ההמלצות הקונקרטיות שלנו למשטרה עצמה, חשוב לומר שבלי חיזוק תשתיות הרווחה הנוגעות לעוני, אבטלה ואלימות – שום דבר משמעותי לא יוכל להשתנות ביחסי כוחות הביטחון והאזרחי.
1. פיקוח אזרחי: הקמת גוף ציבורי המייצג את כלל הקבוצות שמהן מורכבת החברה הישראלית, בדגש על אוכלוסיות שהאמון שלהן במשטרה נפגע. גוף זה יוכל לעקוב אחרי עבודת המשטרה השוטפת, ייעמדו לרשותו נתונים על פשיעה ואלימות וכן תחקירים על אלימות משטרתית.
2. תיאום עם הרשויות המקומיות: יש לתאם מראש את האכיפה המוגברת עם ראשי הרשויות המקומיות ולבקש מהן להקצות בעלי תפקידים בכירים שיתלוו אל השוטרים. במידת האפשר, יש להשתדל כי בעלי תפקידים אלה ינהלו את הקשר עם הציבור ולא המשטרה.
3. הגברת תחושת הביטחון האישי של האזרחים במיוחד בחברה הערבית ולהתחיל לפעול באופן מידי במיגור תופעת האלימות והפשיעה ואיסוף נשק לא חוקי.
4. טיפול באלימות שוטרים: היענות לתלונות אזרחים, בדיקה מקיפה ומעמיקה של התלונות השקיפות של הליכי התחקיר וההחלטות.
5. הידוק השת”פ עם החברה האזרחית: על המשטרה לשתף פעולה עם ארגוני החברה האזרחית כדי להפחית את החיכוך בינה לבין קבוצות מיעוט.
כל זה לא יכול להצליח ללא שינוי מדיניות מהותי בגישה לאזרחים מכלל האוכלוסייה. שיטור יתר אינו הפתרון. ההיפך, הוא רק יחמיר את המצב.
אפרת ירדאי היא יו”ר אגודת ייהודי אתיופיה, פידא נערה-טבעוני היא מנכ”לית שותפה במהפך-תע’ייר, שתיהן חברות בצוותי המומחים של המשבר
פורסם במקור ב “גלובס“, 13.10.2020
